למידה שיתופית - שלב הערעור

לאחרונה, התחלתי להטיל ספק ביעילותה של הלמידה השיתופית בקרב התלמידים שלי – תלמידי כיתות ה-ו. ההרגשה שלי קיבלה חיזוק מד"ר גילה קורץ שאמרה את המשפט הבא: "אולי מיהרנו לקדש את הלמידה השיתופית" בהסתמך על מחקר שהראה על הישגים טובים יותר בלמידה יחידנית.
אז מה גרם לי לערער על הלמידה השיתופית? הישגי התלמידים במבחנים – רובם קיבלו ציונים נמוכים גם התלמידים הטובים.

שלא יובן אחרת – אני מאמינה בלמידה השיתופית. אני פשוט חושבת שהתלמידים עדיין לא מבינים את חשיבותה. הם תופסים את הלמידה השיתופית כמשהו פיזי (יושבים ביחד וכל אחד עובד בנפרד), ולכן רוב השיחות ביניהם סובבות סביב חיי החברה שלהם ולא סביב הלמידה.

לאור התוצאות המאכזבות, אני תוהה אם הייתי צריכה לעודד את זה. אולי, אם הם היו עובדים לבד - התוצאות היו טובות יותר. אולי הייייתי צריכה להגביל את מספר התלמידים בקבוצה, ואולי קודם כל הייתי צריכה לעשות עבודת הכנה.

בכל אופן, מניסיוני, אני מאמינה שלמידה שיתופית יעילה תוכל להתקיים ברגע שהתלמידים יעברו שינוי תפיסתי בהבנת המונח הזה. אחרת אני לא רואה שום תועלת לתת לתלמידים לעבוד בצוות.

על למידה והנאה

בפוסט הקודם התייחסתי לגורם ההנאה (צפייה בסרטונים) כעשוי לעודד תהליכי למידה בקרב התלמידים. בהקשר הזה נזכרתי בסיפור הבא הממחיש את יחסי הגומלין בין למידה והנאה (לקוח מתוך קומיקס הילדים "קאלווין והובס" של ביל ווטרסון).

קאלווין והובס (ילד בן חמש והנמר שלו) מבלים את חופשת הקיץ שלהם בהתרוצצויות בחוץ וכדרכם, מסתבכים בצרות. בזמן שהם משחקים בחוץ, הם נתקלים בנחש.
"האם הוא מסוכן? מה הוא אוכל?" , שואל קאלווין.
הובס מסתכל אליו במבט של חוסר אונים. שניהם לא בקיאים בנושא זוחלים. ואז הם מוצאים פתרון - הובס מביא ספר על נחשים. חמש דקות מאוחר יותר הם שוכבים על האדמה בשמש וקוראים את הספר כשלפתע קאלווין קופץ ואומר:
"אנחנו לא אמורים ללמוד שום דבר. זה קיץ".
הובס עונה: "אם אף אחד לא מכריח אותך, זה נחשב הנאה".

אז נכון שלמידה היא משימה לא קלה, אבל הטכנולוגיה יכולה לגרום לה להיות מהנה, וברגע שהתלמיד נהנה הוא מרגיש מחויבות ללמידה.

יוטיוב - טוב ללמידה?

באחד מהשיעורים של הערכת טכנולוגיות ידע של ד"ר גילה קורץ הועלתה השאלה הבאה: האם אתר יוטיוב תורם ללמידה?
יוטיוב, כידוע, הינו אתר אינטרנט המאפשר לגולשים לראות, להעלות ולשתף קטעי וידאו ויתרונו בנגישות לתוכן בכל זמן. כמורה לאנגלית, אני משלבת קטעי וידאו במהלך השיעורים משום שהם מאפשרים הצגה ויזואלית של החומר הנלמד (להראות במקום לדבר), והתלמידים נהנים ומתלהבים מהשימוש שנעשה בכלי המייצג את עולמם האישי.
כאן המקום לשאול, מלבד גורם הנאה - מהי באמת תרומתו של האתר לתהליך הלימודי? האם הוא תורם לידע? האם צפייה בסרטון המראה את שימוש זמן ההווה באנגלית, לדוגמא, תורם להבנת חוקי הדקדוק בצורה טובה יותר? האם בכלל השקעת זמן באיתור חומרי למידה ברשת שווה את זה?
מניסיוני בכיתה, אני יכולה לספר שבזמן הצפייה התלמידים מתרגשים ומאוד נהנים. לאחר מכן, הם ניגשים לביצוע המשימות ועובדים בשקט מופתי. מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שלסרטונים יש השפעה חיובית על התלמידים? האם זה אומר שהם גרמו להעלאת המוטיבציה ללמידה? ואולי, כפי שהציעה חברתי ללימודים חנה גוטמן, הם כן תרמו ללמידה במובן שהתלמידים לא הרגישו צורך להיעזר במורה או בחבר?

מחקר שבדק את מידת תרומתם של האמצעים הטכנולוגים ללמידה בקרב לומדים מבוגרים והוצג בשיעור על ידי ד"ר גילה קורץ, העלה ששילוב וידאו לא ממש השפיע על תהליך הלמידה. אני חושבת שלשילוב קטעי ווידאו בשיעורים יש השפעה חיובית על התלמידים (בבית ספר יסודי) במובן שזה גרם להם להרגיש יותר מחויבות ללמידה, במובן של זה עשה לי משהו, זה דרבן אותי להמשיך הלאה. אני לא יודעת להגיד כרגע לגבי הישגים. אולי הכלי הזה יכול להיות אפקטיבי יותר אם תהייה לו המשכיות גם בבית. כלומר, לא להסתפק רק בצפייה בכיתה אלא לתת לתלמידים משימות לבית הקשורות לתוכן הסרטון הנצפה בכיתה או להפנות אותם לסרטון אחר.
מבחינתי, הזמן שאני משקיעה באיתור סרטונים שווה את זה!

פעילות המדיה החברתית

כידוע, הווב 2 התפתח מתוך תפיסה אידיאולוגית שידע מפיצים ומשתפים. המשמעות היא שרוב הפעילויות מתקיימות בשטח המדיה החברתית. אתרים שונים באינטרנט כמו הפייסבוק, טוויטר ויו-טיוב מספקים פלטפורמה טכנולוגית ליצירה ושיתוף של תכנים גם על ידי הגולשים עצמם. אבל האם פעם תהיתם מה היקף הפעילות במדיה החברתית? מהי, למשל, כמות הפוסטים המתפרסמים מדי יום? כמה אנשים מצטרפים כחברים חדשים לפייסבוק? כמה ציוצים נשלחים ברשת הטוויטר?
בקורס "שיטות וכלי חיפוש מתקדמים" של ד"ר אלון הסגל, נחשפנו ל"מונה הרשת החברתית" המוצג לפניכם.



בשנת 2009, אדם בשם גארי הייס (Gary Hayes) בנה פלטפורמה המציגה את פעילותה של הרשת החברתית ברחבי העולם בזמן אמת. המידע מבוסס על דיווחים בצורת מספרים כמו מספר התמונות המועלות לרשת הפייסבוק. בנוסף, אפשר למצוא נתונים בתחום המשחקים ברשת כמו מספר ההודעות שנשלחות בין שחקנים ב second life או בתחום המכשירים הניידים כדוגמת מספר מכשירי האייפון הנמכרים בעולם. נכון להיום, הסטטיסטיקה מראה שמעל ל-2 מיליארד אנשים ברחבי העולם עושים שימוש ברשת האינטרנט לשליחת דואר אלקטרוני וכמיליארד אנשים צופים בסרטונים ביו-טיוב וכל זה קורה ביום אחד!

מה הנתונים האלה בעצם אומרים לנו? זה אומר שהנוכחות והפעילות של הגולשים נמצאת כיום באינטרנט במשמעות של "אם אתה לא שם אתה לא קיים". הנתונים מספרים גם מהו היישום הכי נפוץ כרגע באינטרנט בדומה לכמות מספר הצפיות שיש לסרטון ביו-טיוב (האם הנתונים יהיו זהים גם בשנה הבאה?). הם יכולים בנוסף ללמד אותנו על העדפות של אנשים. אני, לדוגמא, לא ידעתי שקניית מתנות וירטואליות ברשת האינטרנט היא כה פופולארית.

הנתונים האלה גם צריכים לחלחל לתוך מערכת החינוך. מערכת החינוך עדיין לא עברה תהליך של שינוי בתפיסת מושג הידע. לצערי, אנחנו עדיין מלמדים בצורה שהייתה נכונה לפני שנים ומתעלמים מהמהפכה הטכנולוגית שאפשרה לידע להיות נגיש לכולם. מורים צריכים לעבור הכשרה מקצועית (בדומה למה שאנחנו עברנו) ולשלב את יישומי הווב-2 בדרכי ההוראה. בדרך זו, השיעורים הופכים ליותר מסקרנים ומעשירי ידע וגם עוזרים לפיתוח מיומנויות. אם מדברים, לדוגמא, על היכולת לעבוד בצוות כאחת מיומנויות המאה ה-21, יישומים כמו גוגל דוקס וויקי יכולים לפתח יכולות אלה. מצד שני, אני טוענת שגם התלמידים צריכים לעבור איזשהו שינוי בתפיסתם את אתרי האינטרנט. תלמידים, לדוגמא, תופסים את היו-טיוב ככלי בידור בלבד והם אינם מודעים לכך שהוא יכול לשמש גם ככלי ללמידה.

בהתאם לכך, אני מצרפת קישור לאתר המציג 100 דרכים לשימוש המדיה החברתית בכיתה. באתר אפשר למצוא רעיונות איך לשלב את הווב-2 בהוראה כמו יצירת דף בפייסבוק לדמות מסיפור שהילדים למדו בכיתה או שימוש ברשת הסקייפ לקיום מפגשים עם סופרים אורחים שלא יכולים להגיע פיזית לבית הספר.

http://www.onlineuniversities.com/blog/2010/05/100-inspiring-ways-to-use-social-media-in-the-classroom/

"חנוך הנער על פי מוחו"

במשך שנים ניסו פילוסופים ופסיכולוגים רבים להסביר כיצד מתרחשת למידה. בעוד שבעבר החוקרים ביססו את תיאוריות הלמידה על פי תצפיות על ההתנהגות הגלויה, כיום בעשור האחרון חוקרים מתמקדים בתהליכי למידה המתרחשים בתוך הקופסה השחורה - המוח.
בקורס "אסטרטגיות מתקדמות להוראה ולמידה" של ד"ר נטע נוצר, צפינו בסרטון שבו מופיע פרופסור עידן שגב העומד בראש המרכז הבין תחומי לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור שגב אחראי על פרויקט בניית מודל מתמטי להבנת תהליכי עיבוד מידע במוח. המוח, הוא מסביר, הינו אוסף של תאי עצב המורכב מרשתות – רשתות של קשרים וחיבורים המשתנים כל הזמן. אם נצליח להבין את ההקשרים שיוצרות הרשתות, נוכל להבין כיצד רשתות עצבים מייצרות התנהגויות שונות כמו תנועה, תפיסה, מחשבה, יצירה וכדומה. אם נצליח להבין את מבנה המוח נוכל אולי להבין איך נוצרת למידה.


בזמן צפייה בסרטון, תהיתי לגבי ההשלכות של חקר המוח על הלמידה. אם המידע במוח מאוחסן על רשת של קשרים וחיבורים, זה אומר שיש ללמד בהקשרים שונים ולא להתמקד בקשר אחד מסוים. לכן, עלינו המורים לאתגר יותר את התלמידים כי ככל שהתלמידים יתמודדו עם בעיות מורכבות יותר, מערכת הקשרים שתיווצר במוח תהייה מגוונת יותר. בנוסף, תהיתי לגבי הדרך שבה אנו מלמדים כיום. הייתכן והיא מוטעית? הייתכן שאנחנו בעצם משבשים את החשיבה של התלמידים? הרי יכול להיות שאנחנו לא מדברים באותה "שפה" חדשה שתואמת את מבנה המוח.
לסיום, אני תוהה עד כמה המורים מעודכנים בתיאוריה החדשה. מורים חייבים להיות חשופים לגבי ממצאי המחקר על המוח והקשר ללמידה. בעזרת התגלית החדשה מורים לדוגמא, יוכלו לפתח אסטרטגיות למידה ולבנות תוכניות לימוד בהתאם.אין ספק שהמחקר בתחום המוח ישפיע בעתיד על האופן שבו אנו מלמדים ותלמידים לומדים.

הערכה בשביל למידה

בשיעור האחרון בקורס "הערכת טכנולוגיות ידע"של ד"ר גילה קורץ עסקנו בסוגיית הערכה. הערכה, כידוע, היא כלי או אמצעי לקבלת מידע על אודות הלמידה של התלמיד המתבצעת בדרך כלל בסיום התהליך הלימודי. אולם השאלה שצריך לשאול היא עד כמה הדרך הזו יעילה לתלמידים? האם מתן ציון או כתיבת הערות על גבי עבודה אכן תורמים לתהליך הלמידה? האם הדרך הזו גורמת לתלמידים להיות טובים יותר?
אדם בשם ריק סטיגינס (Rick Stiggins – ראו סרטון למטה), העומד בראש המוסד ללימוד הערכה, אומר שהדרך שבה אנו מעריכים תלמידים לפי ציונים מיועדת לעזור לחלק מהתלמידים. התפקיד שלנו הוא לחשוב כיצד הערכה יכולה לעזור לכלל התלמידים. לכן, הוא אומר, יש צורך לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי תהליכי הערכה: לא עוד הערכה בשביל קבלת ציונים אלא הערכה בשביל הלמידה. בדרך זו, הערכה הופכת להיות מה שהוא מכנה "חגיגה של למידה" - תהליך שבו הלומדים מרגישים מחויבות ללמידה בכך שהם מעורבים בתהליך הלמידה. לפיכך, סטיגינס מציע שבע אסטרטגיות שמורים צריכים ליישם בתהליכי הערכה:
1. להגדיר מטרות ברורות וברות השגה.
2. לתת מודלים להערכת עבודה טובה – האם בכלל התלמידים יודעים איך צריכה להיראות עבודה טובה?
3. לתת משובים תיאורים מתמשכים.
4. ללמד הערכה עצמית.
5. להתמקד בפן אחד של החומר הנלמד.
6. לשים דגש על הגהה.
7. ללמד תהליכי רפלקציה.
האסטרטגיות שסטיגינס מציע עוזרות למורים למשוך את התלמידים לתוך תהליך הלמידה, לגרום להם להיות מעורבים כדי שיוכלו לקחת אחריות על הלמידה שלהם – וכאן, לדעתי, תפקידה של הטכנולוגיה – לסייע לתהליך הלימודי, לאפשר ללומדים להיות מעורבים ומודעים ללמידה שלהם מאחר והטכנולוגיה מאפשרת יכולות הערכה בכל שלב, בכל נקודת זמן. באמצעות הטכנולוגיה, הן התלמידים והן המורים יכולים לנהל מעקב אחר התקדמות והתפתחות הלומד כמו תיעוד שלבי כתיבת טקסט. הטכנולוגיה מאפשרת דרך חדשה להערכת תלמידים שלא התאפשרה קודם לכן. היא מאפשרת "קיום דיאלוג על הלמידה בין המורה לתלמיד" (McGuire, 2005). לשם כך צריך קודם כל לשנות את נקודת המבט שלנו לגבי תהליך הערכה. ברגע שנעשה זאת נוכל לתרום בצורה יותר משמעותית לקידומו של התלמיד.

חומרי למידה פתוחים

חומרי למידה פתוחים הם "חומרי למידה והוראה הזמינים באינטרנט באופן חופשי לכל אחד שמעוניין להשתמש בהם בין אם זה מרצה, סטודנט או לומד עצמאי. חומרי הלמידה הפתוחים כוללים קורסים, מודולים של למידה, תוכניות לימודים, הרצאות, משימות לבית, בחנים, פעילות מעבדתית, משחקים, סימולציות וכל חומר או כלי אחר המאפשר גישה לידע". (ויקיפדיה, 2010). היוזמה הזו של העלאת חומרים בעלי תוכן אקדמי החלה לראשונה באוניברסיטת מסצ'וסטס שבארצות הברית (MIT) במימונה של קרן פילנתרופית בשם William and Flora Hewlett Foundation. אנשי הקרן טענו שידע הינו "סחורה ציבורית וכי האינטרנט מספק הזדמנויות יוצאות דופן לכולם כדי לחלוק, להשתמש ולאחזר מידע" (מתוך דו"ח הקרן, 2007). היוזמה של MIT נתנה השראה למכללות אחרות בארה"ב ובחו"ל להצטרף לתנועה ולתרום את חומרי הלמידה שלהם. יש לציין שהאוניברסיטאות והמוסדות השונים אומנם מאפשרים גישה שווה לכולם להגיע לחומרי הלמידה האקדמיים שהם פיתחו, אבל הם אינם מעניקים ללומדים תארים.

הסוגיה הזו של פתיחת חומרים ברשת היא עניין מרתק שמעורר מספר שאלות. ראשית, מה מניע מוסדות יוקרתיים כמו MIT ו Yale להפיץ את התכנים לעיני כל ובחינם במיוחד כשאנו חיים בחברה שידע הוא כוח? האם השיקול נובע כולו ממניעים אידיאולוגים או שמא ממניעים כלכליים? האם חשיפת התכנים היא נתינה או אסטרטגיה שיווקית מבריקה שנועדה להעלות את המוניטין של האוניברסיטה וליצור יתרון תחרותי כדי למשוך כמה שיותר סטודנטים? שנית, האם הנגישות למידע מאפשרת ליחיד לרכוש את הידע? האם רישום לקורס פיסיקה או מתמטיקה, לדוגמא, מבטיח הצלחה במשימה? לדעתי, הלומד העצמאי צריך להיות בעל ידע בסיסי הקשור לתחום הקורס אחרת הוא עלול לא להבין את מטרות ותכני הקורס. בהיעדר הדרכה מקצועית מכוונת, הלומד צריך להיות בעל משמעת חזקה וכוח רצון רב כדי לצלוח קורסים אלה במיוחד לאור העובדה שהוא לא מקבל הכרה רשמית ללימודיו. כמו כן, אינטראקציה בין המרצים ללומדים אינה קיימת, כלומר, אם נתקלים בשאלה או רוצים לקבל הבהרות – אין למי לפנות.

בסופו של דבר, אני סבורה, שהמטרה של פתיחת חומרי למידה ברשת היא ליצור שיווין ביכולת ההגעה לידע ולתכנים באיכות גבוהה. מצד אחד, האוניברסיטאות וסגל המרצים נהנים מפרסום עולמי, אך מצד שני האוניברסיטאות משקיעות סכומים גדולים בפיתוחם של הקורסים ובהצגת התכנים שאנשי הסגל עמלו ופיתחו במגוון דרכים ללומד. בסופו של דבר, הלומד אולי לא יקבל תעודה מהאוניברסיטה אבל הוא יוכל להגיע ולרכוש את הידע הפתוח בפניו.

המורה, יש לך פייסבוק?

שנת הלימודים נפתחה. בעודי מסבירה לתלמידי כיתה ה על ספרי הלימוד וצורת הלמידה בחדר אנגלית, אחד התלמידים מצביע ושואל "המורה, יש לך פייסבוק? שאלה זו גרמה לי להרהר על כמה דברים. ראשית, מה בעצם חושבים התלמידים שלנו עלינו - המורים מבחינה טכנולוגית? האם אנו מצטיירים בעיניהם כאנשים שיודעים להשתמש בטכנולוגיה? האם הם משערים שאנו יודעים איך משתמשים במחשב? האם הם מעלים בדעתם שגם לנו יש חשבון בפייסבוק או בטוויטר?
שנית, טכנולוגיה - זה מה שמדבר אליהם לילידים הדיגיטליים ובמקום ללמד עם ציוד טכנולוגי, אנו עדיין מלמדים עם לוח לבן וחוברות עבודה. שלישית, האם כיום, בעידן המידע, צריך להיות בעל ידע במחשבים כתנאי לקבלת תעודת הוראה?

העובדה היא שהעולם השתנה ואי אפשר להתעלם מהמפכה הדיגיטלית. כיום, לא לדעת להשתמש במחשב זה כמו לא לדעת קרוא וכתוב. כמו כן, אני לא בטוחה שכלל המורים מודע לעד כמה התלמידים שלנו השתנו. התלמידים בהווה הם לא אותם התלמידים שמערכת החינוך עוצבה ללמד בעבר. אם מורים רוצים שהתלמידים ילמדו הם צריכים "לדבר" באותה השפה. לכן, אני מאמינה שבמקום לנסות לשנות את הילדים, המורים צריכים לשנות את דרכי ההוראה.

רב תרבותיות

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דנו בסוגיית הרב-תרבותיות (היכולת שלנו לבטא סובלנות כלפי שונות תרבותית) וכן בקשיים שנוצרים בלמידה רב תרבותית. תכני הלמידה, לדוגמא, לרוב מוטים תרבותית במובן הזה שנעשים שימושים בדוגמאות תלויות תרבות ולפעמים מתעלמים מרגישויות תרבותיות אחרות. מצד שני, אם נהייה זהירים מדי בכדי לא לפגוע במישהו, עלול להיווצר קושי בלהעביר את הדברים בצורה נקייה, כלומר, הצורך הזה לשמור על הסובלנות והרגישות הרב תרבותיות יכולה לפגוע בכלים היעילים של ההוראה. הקושי בלמידה רב-תרבותית יכול גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגות כמו תרבות השיח, נימוסים והליכות, בקשת עזרה וכדומה. היום בעידן הגלובליזציה ופתיחת קורסים מקוונים לציבור הסטודנטים שלומדים במדינה אחרת צריך לקחת בחשבון את הצד הטכנולוגי ולהבין שגם הטכנולוגיות הן מוטות תרבותית וכי לא כל טכנולוגיה מתאימה לכל תרבות.
סוגיית הרב-תרבותיות גרמה לי להרהר על מערכת החינוך שלנו. האם מדינת ישראל שנחשבת לאחת החברות המגוונות ביותר בעולם מטפלת בכל נושא השונות? האם בכיתות נערכים שיעורים המוקדשים לנושא השונות? האם למידה תרבותית זה לעשות פעם בשנה יום "מאכלי עמים" או שזה משהו שצריך להכניס לתוכנית הלימודים?
באנגליה, לדוגמא, מלמדים על תרבויות שונות כחלק מתוכנית הלימודים. זאת אומרת שצוות המורים מלמד על השנה האזרחית הסינית ועל חג החנוכה לא מפני שלומדים בכיתה תלמידים סיניים ותלמידים יהודיים אלא מפני שסוגיית הרב-תרבותיות הינה חלק מתוכנית הלימודים. בדרך זו, התלמידים לומדים לכבד אחד את השני, להכיר את הזהויות האחרות, להיות רגישים לשונים מהם ולגלות פתיחות והבנה.
האם קיימת תוכנית לימודים כזאת בישראל? אני מאמינה שהמורים מקדישים מספר שיעורים כדי לדון על נושא השונות, אבל לפי דעתי זה לא משהו שמגיע מתוך תוכנית הלימודים.
לשיעור בנושא רב-תרבותיות, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא שצולם בבית ספר רעות בכרמיאל ומופיעים בו תלמידים המציגים פסיפס של תרבויות בצורה הומוריסטית.

על גלובליזציה וחינוך

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דיברנו על הקשר בין גלובליזציה לחינוך על פי מאמרו של ואקס:
How globalization can cause Fundamental Curriculum change: An American perspective.
ואקס (Waks) עסק בשאלה כיצד הגלובליזציה משנה באופן מהותי את הממסד החינוכי באמריקה. הטענה המרכזית היא שמערכת החינוך כשלה להכשיר את הבוגרים לעולם העתידי, ולכן יש צורך בביצוע רפורמות חינוכיות כדי להתאים את תוכנית הלימודים לחיים בעידן הגלובליזציה. ואקס מציין מספר שינויים:
א. מלימוד תכנים ללימוד מיומנויות - אחת הבעיות של מערכת החינוך היא הצורך להכשיר בוגר לעולם לא נודע היות והשינויים הולכים וגדלים בקצב מסחרר - מה שמלמדים היום יהיה פחות רלוונטי לעתיד. לכן, צריך ללמד יותר מיומנויות ותכנים שמכוונים להכשרה "עובד הידע". כל הזמן צריך לחדש את הידע היות והלומד נמצא בתהליך של למידה לאורך החיים (long life learning).
ב. שינוי במתודולוגיה - המורה צריך לאמץ שיטות שונות כדי להביא ללמידה עצמית, למידה מקוונת ושימוש בשפה בינלאומית.
ג. ארגון למידה – כשחושבים איך לבנות תוכנית לימודים צריך להסתכל על מסגרות הזמן והמקום. הלמידה הקיימת כיום מגבילה אותנו.למידה מהבית, לדוגמא, מאפשרת לפרוץ את מסגרת הזמן והמקום.
חוץ מהשינוי במהות של התוכן, ואקס מדבר על בית הספר כארגון ששייך לארגון של חברת המידע. אנו רואים בכל המוסדות הבירוקרטים התייעלות בזכות הטכנולוגיה שיוצרת תהליכים של זרימה, בקרת מידע ושיתוף מידע. כל זה צריך להיכנס לרמה הארגונית של בית הספר. גם שם צריך לעבור תהליכים של מעבר משימוש באמצעים פרימיטיביים למערכת המבוססת מחשב.
ואקס, בעצם, מתאר תמונת מצב שאנו המורים צריכים להתמודד בעידן הגלובליזציה. זהו עידן שההיררכיות משתטחות ואמצעי התקשורת משתנים כך שלהורים ולתלמידים יש יותר נגישות. אם פעם היה קשה להורה לקבוע פגישה עם המנהל, היום הטכנולוגיה מאפשרת לעקוף את כל הבירוקרטיות וההורה יכול לשלוח למנהל אי-מייל אישי. התלמידים, לדוגמא, יכולים לפרסם באחת מרשתות החברתיות את דעתם על המורים שלהם. איך אנחנו בתור מורים מתמודדים עם זה? האם עלינו להצטרף בתור חברים לפייסבוק?

כרגע זה נראה שבתי הספר עדיין לא מוכנים לקראת השינוי ונמצאים במבוכה גדולה לנוכח אמצעי התקשורת הטכנולוגיים. אנו חיים בעידן שצריך לדעת לחיות ולהתנהל בו וכמה שיותר מוקדם יבוא השינוי, כך נוכל לתת מענה לאתגרים החדשים שניצבים בפני מערכת החינוך.

עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.

תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס

להיות לומד עצמאי

לא פעם אני שומעת במהלך הלימודים את המשפט הבא: "יש להעביר את האחריות ללומד". הכוונה היא שאם בעבר מקור הידע הבלעדי היה המורה הרי שהיום בעידן הידע, המידע נמצא בכל מקום ובכל זמן נתון ולכן התשובות לשאלות שלנו יכולות להתקבל בלחיצת כפתור אחת.

השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מהי ההשלכה של זה על ההוראה?"

בתור מורים יש לנו את הנטייה לענות כמעט באופן אוטומטי לשאלות התלמידים בזמן עבודתם ובכך אנו מרגישים שעזרנו להם. אני מציעה לא ליפול למלכודת הזאת. להשתדל לא לענות על השאלה אלא לנסות לכוון אותם לעבר התשובה. לדוגמא, כשתלמידים שואלים אותי לפשר מילה מסוימת באנגלית אני עונה "תבדוק במילון" או כשהם לא מבינים למי הכוונה במשפט, אני מפנה אותם לשאלה הקודמת.
בכלל, ההרגשה שלי היא שהם כל הזמן תלויים בי. בעיניי זה בכלל מוזר שהם רואים בי כמקור הידע הבלעדי.
ואולי אנחנו המורים אשמים במצב? הרי אם נמשיך לענות להם באופן אוטומטי, לא נאפשר להם לחקור ולגלות את התשובה בעצמם. הם ימשיכו להיות תלויים בנו. לכן, עלינו להקנות להם הרגלי למידה אחרים - להקנות להם כלים כדי שיהפכו ללומדים עצמאיים.

עבודה בסביבות ויקי

בפוסטים הקודמים התייחסתי לחשיבותה של הלמידה השיתופית - למידה הנותנת פתח להחלפת דעות, בחינת חלופות, בירור משמעויות ופתרון בעיות.
אחד הכלים הטכנולוגים המאפשרים למידה שיתופית היא סביבת הויקי. ויקי הינה סביבה אינטרנטית המאפשרת עריכת תכנים משותפים על ידי כל המשתמשים ללא צורך ברקע טכני והכשרה.
בהתאם לכך, כל קבוצת סטודנטים קיבלה לקרוא מאמר ולסכם אותו תוך כדי התייחסות לראשי הפרקים שנתנו על ידי המרצה. הלשונית "שיחה" אפשרה לחברי הקבוצה לדון על המאמר ,לחלק את העבודה ולהגיב במידת הצורך.
במהלך יצירת המסמך המשותף, הבחנתי בשני דברים שביטאו את ההיפך משיתופיות:
א. כל אחד כתב על ראש הפרק שהוא בחר לכתוב.
ב. הייתה הרגשה של אי נוחות "לגעת" בדברים שאחרים כתבו. כלומר, במהלך הקריאה של המסמך המשותף אמרתי לעצמי משפטים כמו "הנה פה הייתי משנה...פה הייתי מנסחת את זה אחרת" , אבל הרגשתי שלא בנוח למחוק ולשנות דברים שאחרים התאמצו כל כך לכתוב.
משיחה עם עמיתי ללימודים גיליתי שאני לא לבד עם התחושות האלה. עוד סטודנטים העלו את הקושי המסוים הזה. אני מאמינה שעם הזמן אדע להתגבר על האי נוחות ולראות לנגד עיני את המטרה המרכזית של סביבת הויקי – ללמוד אחד מהשני.
ואולי, צריך לראות בויקי פן אחר של הלמידה השיתופית בניגוד לפורום ששם העבודה שאני מעלה היא שלי ואף אחד לא "נוגע" בה והמרצה והסטודנטים מגיבים ומעירים בדף אחר. בויקי, ההערות של אחרים מקבלות ביטוי דרך הדברים שאני כותבת. אני רואה את זה כסוג אחר של למידה שיתופית שצריך פשוט להתרגל אליה.

ילדי המאה 21

בפוסט הקודם הזכרתי את מארק פרנסקי כמי שטבע את המונח "ילידים דיגיטליים" – אותם ילדים שנולדו לתוך עולם הטכנולוגיה. שיטוט בגוגל הביא אותי לציטוט הבא שלו משנת 2007: "אם בתי הספר לא יתאימו את דרכם אל המאה ה-21, לא יהיה להם צידוק קיומי".
פרנסקי, בדברי תוכחה המשולבים בחוש הומור, מדבר על מיומנויות המאה ה-21, על הצורך ללמד את דור העתיד את הכישורים הנדרשים לשוק העבודה כמו קבלת החלטות, תקשורת בין-אישית וחשיבה יצירתית. באותה הרצאה הוא מתייחס למהפכה הטכנולוגית שמכפילה את עצמה בקצב מסחרר ("feel the fear") ולשימוש בה כמסייעת לתהליכי הוראה ולמידה.
פרנסקי מאפיין את ילדי המאה ה-21 כילדים המוקפים בטכנולוגיה מרגע היוולדם וכשהם באים לבית הספר הם משועממים כי הם מנותקים מהסביבה הטבעית שלהם. כמו כן, הוא טוען, שילדים משתעממים בשיעורים כי המורים מרוכזים בתוכנית הלימודים ולא בעתיד וכי לא מלמדים אותם בדרך הנכונה.
למה, שואל פרנסקי, תלמיד צריך ללמוד באמצעות הרצאות כמו במאה הקודמת? המסר שאנו, המורים, מעבירים לתלמידים זה לזרוק את הטכנולוגיה לפני שהם נכנסים לבית הספר במקום לעשות בה שימוש. עלינו להבין שהטכנולוגיה היא חלק מהם ולנצל זאת לצורכי הוראה ולמידה.

כשצפיתי בסרטון הרגשתי שאותי פרנסקי לא צריך לשכנע - אני כבר שם, מודעת למאפיינים של"הילידים הדיגיטליים" ולומדת במגמת תקשוב המכשירה אותי לרתום את הטכנולוגיה לפדגוגיה.

למי שעדיין לא השתכנע בדבר השינוי שצריך לקרות במערכת החינוך, מוזמן לצפות בהרצאתו של מארק פרנסקי (אל תפספסו את הבדיחה בתחילת דבריו) .

היכולת לבקר

אחד הדברים שאני לומדת בקורסים השונים זה לדעת להסתכל בעין ביקורתית על דברים שהייתי מתייחסת אליהם כמובן מאליו. דוגמא לכך היא משחק.

בעבר, כל משחק באנגלית נחשב בעיני לטוב – העיקר לתת לתלמידים לעשות משהו שונה, לצאת קצת מהשגרה. בסמסטר הקודם, בקורס שנקרא "משחקים ממוחשבים", למדתי להבחין בין משחק לימודי המכוון להשגת המטרה הלימודית לבין משחק שאולי מבחינה ויזואלית יפה לעין –אך המטרה הלימודית אינה מושגת.

בסמסטר הנוכחי, בקורס שנקרא "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" נתבקשנו לפתח אינטראקציה בין התלמיד למחשב. עמיתתי ואני החלטנו לפתח אינטראקציה המבוססת על משחק בתחום תוכן האנגלית. תוך כדי העבודה הרגשתי שיש לי את הידע וההבנה בעיצוב משחק לימודי. הרגשתי כמו "מומחית" בתחום שכן ידעתי בדיוק למה להתייחס. האם המשחק מספק משוב טבעי? האם יש בו מספיק אתגרים? האם התלמיד יכול להזדהות עם הדמות או המשימה והאם המשחק בכלל מעורר מוטיבציה?

אין לי ספק שבזכות הידע שרכשתי והמודעות שלי לנושא, אני אשקול את בחירת המשחקים לתלמידים שלי בעתיד.

בהקשר הזה, אני רוצה להמליץ על האתר של מרק פרנסקי (Marc Prensky), סופר, איש חינוך ומפתח משחקים לימודיים. הוא טבע את המונח "ילידים דיגיטליים" (Digital Natives) בהתייחס לדור הילדים שנולדו לתוך עולם המחשבים והאינטרנט. באתר אפשר למצוא קישורים למאמרים שהוא כתב בנושא משחקים ממוחשבים - על היתרונות והחשיבות לשימוש במשחקים בכיתה כאמצעי לשינוי דרכי ההוראה והלמידה.

http://www.marcprensky.com/writing/

מחשבות על מטרת הבלוג

"פומביות משרתת את תהליך הלמידה" – ד"ר גילה קורץ (בעקבות שיחה בכיתה על מטרת הבלוג).
ואני תוהה: האם הבלוג שלי, כגלוי לעיני כל, משרת תהליך למידה של מישהו? האם מישהו במגמת התקשוב או מחוץ לה קורא אותו? האם אני מכוונת את הקורא למקורות מידע שאני מוסיפה? האם מישהו צופה בסרטונים?
"פומביות משרתת את תהליך הלמידה" זו עובדה לגבי. תכני הלימוד הגלויים, השאלות בפורומים השונים והתגובות מצד סטודנטים ומרצים משרתים את תהליך הלמידה שלי. קבלת הבהרות לגבי משימה מסוימת, שיתוף ידע, הפניה לאתרי אינטרנט והעלאת מטלות לקורסי האתר עוזרים לי להבין את החומר טוב יותר.
אך מה לגבי השרות שלי? האם תכני הבלוג הלימודי שלי תורמים לתהליך הלמידה של שאר הסטודנטים?
יש כאלה שמגיבים לפוסטים השונים, אבל יש כאלה שבוחרים שלא להגיב. התגובות הן לא בדיוק "מדד" לתרומת הבלוג. אם כן, איך אפשר לדעת?
התשובה היא שלא ניתן לדעת. אפשר רק לשער שכמו שאני קוראת ומבינה טוב יותר מתכנים שאחרים כותבים – אחרים מוצאים לנכון לקרוא את התכנים שלי.

העתיד כבר כאן !

בפוסט הקודם כתבתי על הגל השלישי הרואה חשיבות רבה לעיבוד ידע חדש על ידי התלמיד. כמו כן ציינתי שאני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון מבחינת העתיד הצפוי במערכת החינוך. השבוע התחלתי סמסטר חדש וקיבלתי חיזוק נוסף להחלטה שלי ללמוד תקשוב. אחת המרצות, ד"ר רחל מינץ, דיברה על המיומנויות המאה ה-21 המאופיינת בקצב שינויים מהיר כל כך, שבתי ספר ומורים נאלצים לתת מענה לאתגרים ולצרכים של המאה החדשה.
היא הסבירה שהמחשבים שנכנסו חזק עם התקשורת, הביאו ליצירת אינטראקציות חדשות ללמידה. מהיחיד מצפים שירכוש מיומנויות חדשות כמו יכולת לתקשורת אישית, יכולת להסתגל לשינויים, יכולת לעבוד בצוות, יכולת לפתור בעיות, להיות יצירתי, יוזם, יוצר, בעל ראיה ביקורתית, להתעדכן וללמוד כל הזמן. לכן, מערכת החינוך צריכה לעבור מלמידה מסורתית המוגבלת למקום אחד ללמידה גלובלית המתרחשת בכל מקום ונמשכת כל החיים. על מערכת החינוך להכין את התלמידים לדרישות של שוק העבודה העתידי הדורש שיתוף פעולה וצוותים שעובדים יחד.

דבריה של ד"ר רחל מינץ הביאו אותי לעיין שוב באחד מהמאמרים שקראתי בקורס "סוגיות במדיניות החינוך". "בהקשר החברתי של האלף החדש יהיה טבע האדם רב-גוני. האדם יהיה טכנולוגי, כלכלי, חברתי, פוליטי, תרבותי ואדם לומד בכפר גלובלי של מידע, של טכנולוגיה עתירת ידע ושל ריבוי תרבויות. היחידים והחברה כאחד זקוקים להתפתחויות מרובות בהיבט הטכנולוגי, הכלכלי, החברתי, המדיני, התרבותי והלימודי. כדי לקיים את ההתפתחויות המרובות והמתמשכות של היחידים ושל החברה במאה החדשה המשתנה, יש צורך בלמידה לאורך כל החיים ובחברה לומדת". (צ'אנג ,מתוך חזון חדש של בתי ספר בניהול עצמי).
להלן קישור למאמר:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/22AF7009-A1C5-40A9-9696-4EF669E9BB4A/605/%D7%A4%D7%A8%D7%A71.pdf

העתיד כבר כאן?

אחד הקורסים המעניינים שלמדנו השנה הוא הקורס "סוגיות במדיניות החינוך". הקורס התמקד בלימוד והבנה של שלושה גלים של רפורמות במערכות חינוך בעולם תוך מיקוד התבוננות במערכות החינוך של ארצות הברית, אנגליה וישראל. לימוד הרפורמות אפשר הבנה מעמיקה בזרמים הרעיוניים המלווים את מערכות החינוך מזה כמאה שנה. הגל הראשון התאפיין במדיניות "הילד במרכז" (תוכניות לימודים המותאמות לצרכי התלמידים), הגל השני "המורה במרכז" , השולט כרגע, מתאפיין בסטנדרטים המוכתבים מלמעלה והגל השלישי שנמצא עדיין בתהליך התהוות הוא מעין גשר מעשי ורעיוני בין שתי הרפורמות שקדמו לו.
בגל השלישי יש חשיבות עצומה לעבד ידע חדש על ידי התלמיד. תפקיד המורה זה לא לספק ידע אלא לכוון למקורות הידע. הלמידה היא למידת עמיתים, קהילת לומדים שחבריה משתפים אחד את השני בידע שהם רכשו על נושא מסוים.

הרעיונות של הגל השלישי המתגבש תואמים את רוח הדברים שאנו לומדים במגמת התקשוב: למידה באמצעות טכנולוגיות ידע המאפשרות תהליכי למידה - הוראה בכל זמן ובכל מקום. כמו כן, אנו נחשפים למגוון טכנולוגיות ידע בחינוך ועומדים על מאפייניהן הייחודיים, מתנסים במגוון טכנולוגיות הוראה מתוקשבות ומעריכים את תרומתם לניהול התהליך ההוראתי. הן מעודדות התפתחות של מיומנויות למידה, למידה שיתופית ופיתוח קשרים אישיים בין הלומדים. בעזרת הכלים העומדים לרשות הלומד, הלמידה הופכת להיות עצמאית ואינטראקטיבית.

הגל השלישי, כאמור, הוא עדיין בגדר אוסף תובנות המחלחל למערכת החינוך. ביום שזה יקרה, אני – עם הידע והניסיון שאצבור בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות - אהיה מוכנה.

איך מעריכים מקורות מידע אקדמיים?

בשיעור האחרון למדנו איך לחפש מאמרים אקדמיים באינטרנט ועל מה צריך להסתכל. בדרך כלל, אנו מחפשים מקורות מידע באינטרנט על ידי הקלדת מילות מפתח בגוגל. תוצאות החיפוש שאנו מקבלים הן עצומות ולא מבוקרות. יכולים להופיע אתרים שהם לא רלוונטים לנושא כמו אתרים ציבוריים, ממשלתיים ופרטיים. אבל אם נוסיף את המילים site: ac / edu, תוצאות החיפוש יתמקדו רק במאמרים אקדמיים, לדוגמא:

games and motivation site: ac / edu.
בכל התהליך הזה של חיפוש מקורות מידע באינטרנט צריך להפעיל שיקול דעת. ציון תאריך המאמר, למשל, מאוד חשוב כי ידע שהיה רלוונטי לפני שנתיים יכול לא להיות רלוונטי להיום. כמו כן יש לקרוא את התקציר (abstract) של המאמר כדי לראות אם הוא עוסק בתחום שאנו מחפשים. במידה וכן, אנו נמשיך בקריאת המאמר. במידה ולא, אנו נחזור אחורה ונבחר להיכנס לקישור אחר.

איך מעריכים מקור ידע באינטרנט?
לפי האתר http://www.umuc.edu/library/guides/web.shtml#Evaluate אלה הקריטריונים שבעזרתם אפשר להעריך את אמינותם של מקורות הידע:
1. בעלות – יודעים מי עומד מאחור האתר.
2. מידת הדיוק – עד כמה הממצאים מבוססים על מקורות מהימנים.
3. אובייקטיביות – האתר לא משוחד, נטול פרסומות או שהפרסומות נפרדות מהתוכן.
4. עד כמה האתר עדכני.
5. באיזו מידה זה פריט של התחלה-אמצע-סוף ולא נמצא "תחת בנייה".

למידה שיתופית - האמנם?

לפני שבועיים, התייחסתי ללמידה השיתופית וכמה היא חשובה ותורמת להבנה טובה יותר של החומר. אולם, אני עדיין מרגישה שהדבר לא חלחל לתלמידים עצמם. הנה כמה דוגמאות לאירועים שנתקלתי בהם במהלך השבוע:
1. תלמידים יושבים בזוגות ובקבוצות של עד 4 איש ומחלקים ביניהם את העבודה. כל תלמיד אחראי לענות על מספר מסוים של שאלות ולבסוף כל אחד מעתיק את התשובות מהשני.
2. תלמיד ביקש לעבור לשבת ליד חבר. אחרי כמה דקות אני רואה שכל אחד עובד לבד.

הדוגמאות שהבאתי כאן מחזקות את התחושה שלי שהתלמידים לא רק שלא הפנימו את העיקרון של הלמידה השיתופית, הם גם מפרשים אותה באופן שגוי. הם אומנם יושבים פיזית אחד ליד השני, אך לא מתקיים ביניהם שום שיח או דיאולוג, לא דנים בשאלה מסוימת, לא מחליפים רעיונות - העיקר לסיים את המשימה.

המציאות היא שהתלמידים פשוט לא יודעים איך לעבוד יחד. התפקיד שלנו זה להנחות אותם כיצד יש לעבוד ולדבר על היתרונות של עבודת צוות. לצערי, עדיין יש תחושה ש"מה ששלי - שלי ומה ששלו - שלו".
מצד שני אי אפשר לבוא אליהם בטענות כל עוד אנו בוחנים ידע באמצעות מבחנים. אין ספק שכדי שהתהליך ייטמע כמו שצריך, כלי ההערכה צריכים גם הם להשתנות.

דלישס

אחד הדברים שאני נהנית בלימודים זה החשיפה לכל מיני יישומים חינמיים באינטרנט שמקלים על דרך ארגון המידע הן לצרכים אישיים והן לצרכי עבודה. כזה הוא היישום דלישס.

דלישס הוא אתר אינטרנט שמאפשר לשמור רשימת קישורים מועדפים, והיתרון שלו זה שניתן להיכנס לרשימת המועדפים מכל מחשב ובכל זמן (מעין "מועדפים און ליין").
כמו כן, ניתן לארגן את המידע לפי תגיות ונושאים . כניסה לתגית "משחקים באנגלית" , לדוגמא, תיתן לי את כל הקישורים לאתרים שהוספתי בנושא זה. בעבר, נהגתי לשמור את הקישורים על הדיסק און קי או לפתוח אותם בעזרת הדואר האישי, אך מאז שגיליתי את הדלישס הדברים נעשו פשוטים יותר ובזמן קצר יותר.
יתרון נוסף שיש לדלישס זה האפשרות לשתף אחרים ברשימת המעודפים. עמיתי לצוות האנגלית, לדוגמא, יכולים להיעזר ברשימת הקישורים שלי ובהמשך להוסיף משלהם וכך לבנות מאגר של אתרים באינטרנט העוסקים בלימוד השפה האנגלית.

מומלץ...

להסבר נוסף - צפו בסרטון

חשיבות השיתופיות

אחד העקרונות של ווב 2 הינו עיקרון השיתופיות. מה זה אומר?

זה אומר שהמידע הוא לא בלעדי אלא שותפים לו אנשים אחרים, לכן את המידע משקפים ומפזרים כדי שנדע ונבין יותר.

איך זה משפיע על תהליכי ההוראה? היות והתכנים גלויים - לומדים מאחרים, אחד מהשני.

בהתחלה, קצת היה לי קשה להתרגל לסוג זה של למידה. המחשבה שכל אחד יכול להיכנס ולקרוא את מה שכתבתי די הלחיצה אותי. אך ככל שהזמן עבר, גיליתי שהלמידה השיתופית עוזרת לי. אני מרגישה שאני מבינה יותר דרך התגובות של עמיתי בפורום, מקריאת דוגמאות למטלות מסוימות וצפיה בבלוגים.

השינוי הזה שחל בי בתור סטודנטית, השפיע עלי גם בתור מורה. כיום, אני נותנת לתלמידים שלי לעבוד בזוגות ובקבוצות יותר משנתתי בעבר כי אני באמת מאמינה שהאינטראקציה ביניהם תוביל ללמידה משמעותית. השינוי בצורת החשיבה של איך לומדים טוב יותר צריך גם לחלחל לתלמידים. לא פעם אני שומעת אותם אומרים במהלך עבודה בכיתה משפטים כמו "המורה הוא מנסה להעתיק ממני" או "הוא מציץ לי במחברת". אני מנסה להסביר להם שזו דרכו של אותו תלמיד לבקש עזרה כי כנראה הוא לא הבין את המשימה ואותו אחד שנתקל בבעיה צריך בפעם הבאה פשוט לבקש עזרה מחבריו לקבוצה.

להלן סרטון שמסביר את עיקרון השיתופיות ותרומתו ללמידה:

יש לי ברקו

חזרתי לעבודה מחופשת הפסח וגיליתי שבשעה טובה ומוצלחת התקינו לי ברקו (מקרן המחובר למחשב) בחדר אנגלית. מיד התחלתי לחשוב איך אני מגייסת את הכלי הזה לצורכי למידה. באותו הזמן, לימדתי בכיתות ה על השעון ופתאום הבנתי : למה אני צריכה להסביר איך אומרים את השעה באנגלית בליווי שרטוטים (לא מוצלחים) על הלוח, אם אני יכולה פשוט להראות?
יום לפני חיפשתי סרטון מתאים ביו-טיוב ולמחרת הראתי אותו בכיתה. זו היתה חווית למידה מעניינת ומהנה עבורי ועבור התלמידים. מבחינתי, שמחתי שאני מיישמת את מה שלימדו אותנו בסימסטר הראשון - איך הטכנולוגיה נרתמת לעזרת הפדגוגיה ולא להיפך, ומבחינת התלמידים - הם שמחו שהסביבה הלימודית תאמה את הסביבה שהם רגילים אליה בבית והיו מרותקים ונהנו מאוד.

למי שמעוניין אני מוסיפה קישור לסרטון:
http://www.youtube.com/watch?v=3icBxO6Wjz0&feature=related


עכשיו אני מנסה לחפש סרטון שיסביר את החוקים של זמן עבר לכיתות ו'...

מטרת הבלוג

במסגרת הלימודים נתבקשנו לפתוח בלוג. הבלוג אמור להוות עבורי תהליך למידה המשקף את ההתקדמות וההתפתחות המקצועית שלי בתחום התקשוב והלמידה.
במסגרת הבלוג שלי, אנסה לשתף אתכם בתכנים שאני לומדת, בתובנות שלי ובחוויות הלמידה בתור סטודנטית ובתור מורה לאנגלית.