עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.