עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.

תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס

להיות לומד עצמאי

לא פעם אני שומעת במהלך הלימודים את המשפט הבא: "יש להעביר את האחריות ללומד". הכוונה היא שאם בעבר מקור הידע הבלעדי היה המורה הרי שהיום בעידן הידע, המידע נמצא בכל מקום ובכל זמן נתון ולכן התשובות לשאלות שלנו יכולות להתקבל בלחיצת כפתור אחת.

השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מהי ההשלכה של זה על ההוראה?"

בתור מורים יש לנו את הנטייה לענות כמעט באופן אוטומטי לשאלות התלמידים בזמן עבודתם ובכך אנו מרגישים שעזרנו להם. אני מציעה לא ליפול למלכודת הזאת. להשתדל לא לענות על השאלה אלא לנסות לכוון אותם לעבר התשובה. לדוגמא, כשתלמידים שואלים אותי לפשר מילה מסוימת באנגלית אני עונה "תבדוק במילון" או כשהם לא מבינים למי הכוונה במשפט, אני מפנה אותם לשאלה הקודמת.
בכלל, ההרגשה שלי היא שהם כל הזמן תלויים בי. בעיניי זה בכלל מוזר שהם רואים בי כמקור הידע הבלעדי.
ואולי אנחנו המורים אשמים במצב? הרי אם נמשיך לענות להם באופן אוטומטי, לא נאפשר להם לחקור ולגלות את התשובה בעצמם. הם ימשיכו להיות תלויים בנו. לכן, עלינו להקנות להם הרגלי למידה אחרים - להקנות להם כלים כדי שיהפכו ללומדים עצמאיים.

עבודה בסביבות ויקי

בפוסטים הקודמים התייחסתי לחשיבותה של הלמידה השיתופית - למידה הנותנת פתח להחלפת דעות, בחינת חלופות, בירור משמעויות ופתרון בעיות.
אחד הכלים הטכנולוגים המאפשרים למידה שיתופית היא סביבת הויקי. ויקי הינה סביבה אינטרנטית המאפשרת עריכת תכנים משותפים על ידי כל המשתמשים ללא צורך ברקע טכני והכשרה.
בהתאם לכך, כל קבוצת סטודנטים קיבלה לקרוא מאמר ולסכם אותו תוך כדי התייחסות לראשי הפרקים שנתנו על ידי המרצה. הלשונית "שיחה" אפשרה לחברי הקבוצה לדון על המאמר ,לחלק את העבודה ולהגיב במידת הצורך.
במהלך יצירת המסמך המשותף, הבחנתי בשני דברים שביטאו את ההיפך משיתופיות:
א. כל אחד כתב על ראש הפרק שהוא בחר לכתוב.
ב. הייתה הרגשה של אי נוחות "לגעת" בדברים שאחרים כתבו. כלומר, במהלך הקריאה של המסמך המשותף אמרתי לעצמי משפטים כמו "הנה פה הייתי משנה...פה הייתי מנסחת את זה אחרת" , אבל הרגשתי שלא בנוח למחוק ולשנות דברים שאחרים התאמצו כל כך לכתוב.
משיחה עם עמיתי ללימודים גיליתי שאני לא לבד עם התחושות האלה. עוד סטודנטים העלו את הקושי המסוים הזה. אני מאמינה שעם הזמן אדע להתגבר על האי נוחות ולראות לנגד עיני את המטרה המרכזית של סביבת הויקי – ללמוד אחד מהשני.
ואולי, צריך לראות בויקי פן אחר של הלמידה השיתופית בניגוד לפורום ששם העבודה שאני מעלה היא שלי ואף אחד לא "נוגע" בה והמרצה והסטודנטים מגיבים ומעירים בדף אחר. בויקי, ההערות של אחרים מקבלות ביטוי דרך הדברים שאני כותבת. אני רואה את זה כסוג אחר של למידה שיתופית שצריך פשוט להתרגל אליה.

ילדי המאה 21

בפוסט הקודם הזכרתי את מארק פרנסקי כמי שטבע את המונח "ילידים דיגיטליים" – אותם ילדים שנולדו לתוך עולם הטכנולוגיה. שיטוט בגוגל הביא אותי לציטוט הבא שלו משנת 2007: "אם בתי הספר לא יתאימו את דרכם אל המאה ה-21, לא יהיה להם צידוק קיומי".
פרנסקי, בדברי תוכחה המשולבים בחוש הומור, מדבר על מיומנויות המאה ה-21, על הצורך ללמד את דור העתיד את הכישורים הנדרשים לשוק העבודה כמו קבלת החלטות, תקשורת בין-אישית וחשיבה יצירתית. באותה הרצאה הוא מתייחס למהפכה הטכנולוגית שמכפילה את עצמה בקצב מסחרר ("feel the fear") ולשימוש בה כמסייעת לתהליכי הוראה ולמידה.
פרנסקי מאפיין את ילדי המאה ה-21 כילדים המוקפים בטכנולוגיה מרגע היוולדם וכשהם באים לבית הספר הם משועממים כי הם מנותקים מהסביבה הטבעית שלהם. כמו כן, הוא טוען, שילדים משתעממים בשיעורים כי המורים מרוכזים בתוכנית הלימודים ולא בעתיד וכי לא מלמדים אותם בדרך הנכונה.
למה, שואל פרנסקי, תלמיד צריך ללמוד באמצעות הרצאות כמו במאה הקודמת? המסר שאנו, המורים, מעבירים לתלמידים זה לזרוק את הטכנולוגיה לפני שהם נכנסים לבית הספר במקום לעשות בה שימוש. עלינו להבין שהטכנולוגיה היא חלק מהם ולנצל זאת לצורכי הוראה ולמידה.

כשצפיתי בסרטון הרגשתי שאותי פרנסקי לא צריך לשכנע - אני כבר שם, מודעת למאפיינים של"הילידים הדיגיטליים" ולומדת במגמת תקשוב המכשירה אותי לרתום את הטכנולוגיה לפדגוגיה.

למי שעדיין לא השתכנע בדבר השינוי שצריך לקרות במערכת החינוך, מוזמן לצפות בהרצאתו של מארק פרנסקי (אל תפספסו את הבדיחה בתחילת דבריו) .

היכולת לבקר

אחד הדברים שאני לומדת בקורסים השונים זה לדעת להסתכל בעין ביקורתית על דברים שהייתי מתייחסת אליהם כמובן מאליו. דוגמא לכך היא משחק.

בעבר, כל משחק באנגלית נחשב בעיני לטוב – העיקר לתת לתלמידים לעשות משהו שונה, לצאת קצת מהשגרה. בסמסטר הקודם, בקורס שנקרא "משחקים ממוחשבים", למדתי להבחין בין משחק לימודי המכוון להשגת המטרה הלימודית לבין משחק שאולי מבחינה ויזואלית יפה לעין –אך המטרה הלימודית אינה מושגת.

בסמסטר הנוכחי, בקורס שנקרא "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" נתבקשנו לפתח אינטראקציה בין התלמיד למחשב. עמיתתי ואני החלטנו לפתח אינטראקציה המבוססת על משחק בתחום תוכן האנגלית. תוך כדי העבודה הרגשתי שיש לי את הידע וההבנה בעיצוב משחק לימודי. הרגשתי כמו "מומחית" בתחום שכן ידעתי בדיוק למה להתייחס. האם המשחק מספק משוב טבעי? האם יש בו מספיק אתגרים? האם התלמיד יכול להזדהות עם הדמות או המשימה והאם המשחק בכלל מעורר מוטיבציה?

אין לי ספק שבזכות הידע שרכשתי והמודעות שלי לנושא, אני אשקול את בחירת המשחקים לתלמידים שלי בעתיד.

בהקשר הזה, אני רוצה להמליץ על האתר של מרק פרנסקי (Marc Prensky), סופר, איש חינוך ומפתח משחקים לימודיים. הוא טבע את המונח "ילידים דיגיטליים" (Digital Natives) בהתייחס לדור הילדים שנולדו לתוך עולם המחשבים והאינטרנט. באתר אפשר למצוא קישורים למאמרים שהוא כתב בנושא משחקים ממוחשבים - על היתרונות והחשיבות לשימוש במשחקים בכיתה כאמצעי לשינוי דרכי ההוראה והלמידה.

http://www.marcprensky.com/writing/

מחשבות על מטרת הבלוג

"פומביות משרתת את תהליך הלמידה" – ד"ר גילה קורץ (בעקבות שיחה בכיתה על מטרת הבלוג).
ואני תוהה: האם הבלוג שלי, כגלוי לעיני כל, משרת תהליך למידה של מישהו? האם מישהו במגמת התקשוב או מחוץ לה קורא אותו? האם אני מכוונת את הקורא למקורות מידע שאני מוסיפה? האם מישהו צופה בסרטונים?
"פומביות משרתת את תהליך הלמידה" זו עובדה לגבי. תכני הלימוד הגלויים, השאלות בפורומים השונים והתגובות מצד סטודנטים ומרצים משרתים את תהליך הלמידה שלי. קבלת הבהרות לגבי משימה מסוימת, שיתוף ידע, הפניה לאתרי אינטרנט והעלאת מטלות לקורסי האתר עוזרים לי להבין את החומר טוב יותר.
אך מה לגבי השרות שלי? האם תכני הבלוג הלימודי שלי תורמים לתהליך הלמידה של שאר הסטודנטים?
יש כאלה שמגיבים לפוסטים השונים, אבל יש כאלה שבוחרים שלא להגיב. התגובות הן לא בדיוק "מדד" לתרומת הבלוג. אם כן, איך אפשר לדעת?
התשובה היא שלא ניתן לדעת. אפשר רק לשער שכמו שאני קוראת ומבינה טוב יותר מתכנים שאחרים כותבים – אחרים מוצאים לנכון לקרוא את התכנים שלי.