חומרי למידה פתוחים

חומרי למידה פתוחים הם "חומרי למידה והוראה הזמינים באינטרנט באופן חופשי לכל אחד שמעוניין להשתמש בהם בין אם זה מרצה, סטודנט או לומד עצמאי. חומרי הלמידה הפתוחים כוללים קורסים, מודולים של למידה, תוכניות לימודים, הרצאות, משימות לבית, בחנים, פעילות מעבדתית, משחקים, סימולציות וכל חומר או כלי אחר המאפשר גישה לידע". (ויקיפדיה, 2010). היוזמה הזו של העלאת חומרים בעלי תוכן אקדמי החלה לראשונה באוניברסיטת מסצ'וסטס שבארצות הברית (MIT) במימונה של קרן פילנתרופית בשם William and Flora Hewlett Foundation. אנשי הקרן טענו שידע הינו "סחורה ציבורית וכי האינטרנט מספק הזדמנויות יוצאות דופן לכולם כדי לחלוק, להשתמש ולאחזר מידע" (מתוך דו"ח הקרן, 2007). היוזמה של MIT נתנה השראה למכללות אחרות בארה"ב ובחו"ל להצטרף לתנועה ולתרום את חומרי הלמידה שלהם. יש לציין שהאוניברסיטאות והמוסדות השונים אומנם מאפשרים גישה שווה לכולם להגיע לחומרי הלמידה האקדמיים שהם פיתחו, אבל הם אינם מעניקים ללומדים תארים.

הסוגיה הזו של פתיחת חומרים ברשת היא עניין מרתק שמעורר מספר שאלות. ראשית, מה מניע מוסדות יוקרתיים כמו MIT ו Yale להפיץ את התכנים לעיני כל ובחינם במיוחד כשאנו חיים בחברה שידע הוא כוח? האם השיקול נובע כולו ממניעים אידיאולוגים או שמא ממניעים כלכליים? האם חשיפת התכנים היא נתינה או אסטרטגיה שיווקית מבריקה שנועדה להעלות את המוניטין של האוניברסיטה וליצור יתרון תחרותי כדי למשוך כמה שיותר סטודנטים? שנית, האם הנגישות למידע מאפשרת ליחיד לרכוש את הידע? האם רישום לקורס פיסיקה או מתמטיקה, לדוגמא, מבטיח הצלחה במשימה? לדעתי, הלומד העצמאי צריך להיות בעל ידע בסיסי הקשור לתחום הקורס אחרת הוא עלול לא להבין את מטרות ותכני הקורס. בהיעדר הדרכה מקצועית מכוונת, הלומד צריך להיות בעל משמעת חזקה וכוח רצון רב כדי לצלוח קורסים אלה במיוחד לאור העובדה שהוא לא מקבל הכרה רשמית ללימודיו. כמו כן, אינטראקציה בין המרצים ללומדים אינה קיימת, כלומר, אם נתקלים בשאלה או רוצים לקבל הבהרות – אין למי לפנות.

בסופו של דבר, אני סבורה, שהמטרה של פתיחת חומרי למידה ברשת היא ליצור שיווין ביכולת ההגעה לידע ולתכנים באיכות גבוהה. מצד אחד, האוניברסיטאות וסגל המרצים נהנים מפרסום עולמי, אך מצד שני האוניברסיטאות משקיעות סכומים גדולים בפיתוחם של הקורסים ובהצגת התכנים שאנשי הסגל עמלו ופיתחו במגוון דרכים ללומד. בסופו של דבר, הלומד אולי לא יקבל תעודה מהאוניברסיטה אבל הוא יוכל להגיע ולרכוש את הידע הפתוח בפניו.

המורה, יש לך פייסבוק?

שנת הלימודים נפתחה. בעודי מסבירה לתלמידי כיתה ה על ספרי הלימוד וצורת הלמידה בחדר אנגלית, אחד התלמידים מצביע ושואל "המורה, יש לך פייסבוק? שאלה זו גרמה לי להרהר על כמה דברים. ראשית, מה בעצם חושבים התלמידים שלנו עלינו - המורים מבחינה טכנולוגית? האם אנו מצטיירים בעיניהם כאנשים שיודעים להשתמש בטכנולוגיה? האם הם משערים שאנו יודעים איך משתמשים במחשב? האם הם מעלים בדעתם שגם לנו יש חשבון בפייסבוק או בטוויטר?
שנית, טכנולוגיה - זה מה שמדבר אליהם לילידים הדיגיטליים ובמקום ללמד עם ציוד טכנולוגי, אנו עדיין מלמדים עם לוח לבן וחוברות עבודה. שלישית, האם כיום, בעידן המידע, צריך להיות בעל ידע במחשבים כתנאי לקבלת תעודת הוראה?

העובדה היא שהעולם השתנה ואי אפשר להתעלם מהמפכה הדיגיטלית. כיום, לא לדעת להשתמש במחשב זה כמו לא לדעת קרוא וכתוב. כמו כן, אני לא בטוחה שכלל המורים מודע לעד כמה התלמידים שלנו השתנו. התלמידים בהווה הם לא אותם התלמידים שמערכת החינוך עוצבה ללמד בעבר. אם מורים רוצים שהתלמידים ילמדו הם צריכים "לדבר" באותה השפה. לכן, אני מאמינה שבמקום לנסות לשנות את הילדים, המורים צריכים לשנות את דרכי ההוראה.

רב תרבותיות

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דנו בסוגיית הרב-תרבותיות (היכולת שלנו לבטא סובלנות כלפי שונות תרבותית) וכן בקשיים שנוצרים בלמידה רב תרבותית. תכני הלמידה, לדוגמא, לרוב מוטים תרבותית במובן הזה שנעשים שימושים בדוגמאות תלויות תרבות ולפעמים מתעלמים מרגישויות תרבותיות אחרות. מצד שני, אם נהייה זהירים מדי בכדי לא לפגוע במישהו, עלול להיווצר קושי בלהעביר את הדברים בצורה נקייה, כלומר, הצורך הזה לשמור על הסובלנות והרגישות הרב תרבותיות יכולה לפגוע בכלים היעילים של ההוראה. הקושי בלמידה רב-תרבותית יכול גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגות כמו תרבות השיח, נימוסים והליכות, בקשת עזרה וכדומה. היום בעידן הגלובליזציה ופתיחת קורסים מקוונים לציבור הסטודנטים שלומדים במדינה אחרת צריך לקחת בחשבון את הצד הטכנולוגי ולהבין שגם הטכנולוגיות הן מוטות תרבותית וכי לא כל טכנולוגיה מתאימה לכל תרבות.
סוגיית הרב-תרבותיות גרמה לי להרהר על מערכת החינוך שלנו. האם מדינת ישראל שנחשבת לאחת החברות המגוונות ביותר בעולם מטפלת בכל נושא השונות? האם בכיתות נערכים שיעורים המוקדשים לנושא השונות? האם למידה תרבותית זה לעשות פעם בשנה יום "מאכלי עמים" או שזה משהו שצריך להכניס לתוכנית הלימודים?
באנגליה, לדוגמא, מלמדים על תרבויות שונות כחלק מתוכנית הלימודים. זאת אומרת שצוות המורים מלמד על השנה האזרחית הסינית ועל חג החנוכה לא מפני שלומדים בכיתה תלמידים סיניים ותלמידים יהודיים אלא מפני שסוגיית הרב-תרבותיות הינה חלק מתוכנית הלימודים. בדרך זו, התלמידים לומדים לכבד אחד את השני, להכיר את הזהויות האחרות, להיות רגישים לשונים מהם ולגלות פתיחות והבנה.
האם קיימת תוכנית לימודים כזאת בישראל? אני מאמינה שהמורים מקדישים מספר שיעורים כדי לדון על נושא השונות, אבל לפי דעתי זה לא משהו שמגיע מתוך תוכנית הלימודים.
לשיעור בנושא רב-תרבותיות, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא שצולם בבית ספר רעות בכרמיאל ומופיעים בו תלמידים המציגים פסיפס של תרבויות בצורה הומוריסטית.

על גלובליזציה וחינוך

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דיברנו על הקשר בין גלובליזציה לחינוך על פי מאמרו של ואקס:
How globalization can cause Fundamental Curriculum change: An American perspective.
ואקס (Waks) עסק בשאלה כיצד הגלובליזציה משנה באופן מהותי את הממסד החינוכי באמריקה. הטענה המרכזית היא שמערכת החינוך כשלה להכשיר את הבוגרים לעולם העתידי, ולכן יש צורך בביצוע רפורמות חינוכיות כדי להתאים את תוכנית הלימודים לחיים בעידן הגלובליזציה. ואקס מציין מספר שינויים:
א. מלימוד תכנים ללימוד מיומנויות - אחת הבעיות של מערכת החינוך היא הצורך להכשיר בוגר לעולם לא נודע היות והשינויים הולכים וגדלים בקצב מסחרר - מה שמלמדים היום יהיה פחות רלוונטי לעתיד. לכן, צריך ללמד יותר מיומנויות ותכנים שמכוונים להכשרה "עובד הידע". כל הזמן צריך לחדש את הידע היות והלומד נמצא בתהליך של למידה לאורך החיים (long life learning).
ב. שינוי במתודולוגיה - המורה צריך לאמץ שיטות שונות כדי להביא ללמידה עצמית, למידה מקוונת ושימוש בשפה בינלאומית.
ג. ארגון למידה – כשחושבים איך לבנות תוכנית לימודים צריך להסתכל על מסגרות הזמן והמקום. הלמידה הקיימת כיום מגבילה אותנו.למידה מהבית, לדוגמא, מאפשרת לפרוץ את מסגרת הזמן והמקום.
חוץ מהשינוי במהות של התוכן, ואקס מדבר על בית הספר כארגון ששייך לארגון של חברת המידע. אנו רואים בכל המוסדות הבירוקרטים התייעלות בזכות הטכנולוגיה שיוצרת תהליכים של זרימה, בקרת מידע ושיתוף מידע. כל זה צריך להיכנס לרמה הארגונית של בית הספר. גם שם צריך לעבור תהליכים של מעבר משימוש באמצעים פרימיטיביים למערכת המבוססת מחשב.
ואקס, בעצם, מתאר תמונת מצב שאנו המורים צריכים להתמודד בעידן הגלובליזציה. זהו עידן שההיררכיות משתטחות ואמצעי התקשורת משתנים כך שלהורים ולתלמידים יש יותר נגישות. אם פעם היה קשה להורה לקבוע פגישה עם המנהל, היום הטכנולוגיה מאפשרת לעקוף את כל הבירוקרטיות וההורה יכול לשלוח למנהל אי-מייל אישי. התלמידים, לדוגמא, יכולים לפרסם באחת מרשתות החברתיות את דעתם על המורים שלהם. איך אנחנו בתור מורים מתמודדים עם זה? האם עלינו להצטרף בתור חברים לפייסבוק?

כרגע זה נראה שבתי הספר עדיין לא מוכנים לקראת השינוי ונמצאים במבוכה גדולה לנוכח אמצעי התקשורת הטכנולוגיים. אנו חיים בעידן שצריך לדעת לחיות ולהתנהל בו וכמה שיותר מוקדם יבוא השינוי, כך נוכל לתת מענה לאתגרים החדשים שניצבים בפני מערכת החינוך.

עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.

תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס

להיות לומד עצמאי

לא פעם אני שומעת במהלך הלימודים את המשפט הבא: "יש להעביר את האחריות ללומד". הכוונה היא שאם בעבר מקור הידע הבלעדי היה המורה הרי שהיום בעידן הידע, המידע נמצא בכל מקום ובכל זמן נתון ולכן התשובות לשאלות שלנו יכולות להתקבל בלחיצת כפתור אחת.

השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מהי ההשלכה של זה על ההוראה?"

בתור מורים יש לנו את הנטייה לענות כמעט באופן אוטומטי לשאלות התלמידים בזמן עבודתם ובכך אנו מרגישים שעזרנו להם. אני מציעה לא ליפול למלכודת הזאת. להשתדל לא לענות על השאלה אלא לנסות לכוון אותם לעבר התשובה. לדוגמא, כשתלמידים שואלים אותי לפשר מילה מסוימת באנגלית אני עונה "תבדוק במילון" או כשהם לא מבינים למי הכוונה במשפט, אני מפנה אותם לשאלה הקודמת.
בכלל, ההרגשה שלי היא שהם כל הזמן תלויים בי. בעיניי זה בכלל מוזר שהם רואים בי כמקור הידע הבלעדי.
ואולי אנחנו המורים אשמים במצב? הרי אם נמשיך לענות להם באופן אוטומטי, לא נאפשר להם לחקור ולגלות את התשובה בעצמם. הם ימשיכו להיות תלויים בנו. לכן, עלינו להקנות להם הרגלי למידה אחרים - להקנות להם כלים כדי שיהפכו ללומדים עצמאיים.