יוטיוב - טוב ללמידה?

באחד מהשיעורים של הערכת טכנולוגיות ידע של ד"ר גילה קורץ הועלתה השאלה הבאה: האם אתר יוטיוב תורם ללמידה?
יוטיוב, כידוע, הינו אתר אינטרנט המאפשר לגולשים לראות, להעלות ולשתף קטעי וידאו ויתרונו בנגישות לתוכן בכל זמן. כמורה לאנגלית, אני משלבת קטעי וידאו במהלך השיעורים משום שהם מאפשרים הצגה ויזואלית של החומר הנלמד (להראות במקום לדבר), והתלמידים נהנים ומתלהבים מהשימוש שנעשה בכלי המייצג את עולמם האישי.
כאן המקום לשאול, מלבד גורם הנאה - מהי באמת תרומתו של האתר לתהליך הלימודי? האם הוא תורם לידע? האם צפייה בסרטון המראה את שימוש זמן ההווה באנגלית, לדוגמא, תורם להבנת חוקי הדקדוק בצורה טובה יותר? האם בכלל השקעת זמן באיתור חומרי למידה ברשת שווה את זה?
מניסיוני בכיתה, אני יכולה לספר שבזמן הצפייה התלמידים מתרגשים ומאוד נהנים. לאחר מכן, הם ניגשים לביצוע המשימות ועובדים בשקט מופתי. מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שלסרטונים יש השפעה חיובית על התלמידים? האם זה אומר שהם גרמו להעלאת המוטיבציה ללמידה? ואולי, כפי שהציעה חברתי ללימודים חנה גוטמן, הם כן תרמו ללמידה במובן שהתלמידים לא הרגישו צורך להיעזר במורה או בחבר?

מחקר שבדק את מידת תרומתם של האמצעים הטכנולוגים ללמידה בקרב לומדים מבוגרים והוצג בשיעור על ידי ד"ר גילה קורץ, העלה ששילוב וידאו לא ממש השפיע על תהליך הלמידה. אני חושבת שלשילוב קטעי ווידאו בשיעורים יש השפעה חיובית על התלמידים (בבית ספר יסודי) במובן שזה גרם להם להרגיש יותר מחויבות ללמידה, במובן של זה עשה לי משהו, זה דרבן אותי להמשיך הלאה. אני לא יודעת להגיד כרגע לגבי הישגים. אולי הכלי הזה יכול להיות אפקטיבי יותר אם תהייה לו המשכיות גם בבית. כלומר, לא להסתפק רק בצפייה בכיתה אלא לתת לתלמידים משימות לבית הקשורות לתוכן הסרטון הנצפה בכיתה או להפנות אותם לסרטון אחר.
מבחינתי, הזמן שאני משקיעה באיתור סרטונים שווה את זה!

פעילות המדיה החברתית

כידוע, הווב 2 התפתח מתוך תפיסה אידיאולוגית שידע מפיצים ומשתפים. המשמעות היא שרוב הפעילויות מתקיימות בשטח המדיה החברתית. אתרים שונים באינטרנט כמו הפייסבוק, טוויטר ויו-טיוב מספקים פלטפורמה טכנולוגית ליצירה ושיתוף של תכנים גם על ידי הגולשים עצמם. אבל האם פעם תהיתם מה היקף הפעילות במדיה החברתית? מהי, למשל, כמות הפוסטים המתפרסמים מדי יום? כמה אנשים מצטרפים כחברים חדשים לפייסבוק? כמה ציוצים נשלחים ברשת הטוויטר?
בקורס "שיטות וכלי חיפוש מתקדמים" של ד"ר אלון הסגל, נחשפנו ל"מונה הרשת החברתית" המוצג לפניכם.



בשנת 2009, אדם בשם גארי הייס (Gary Hayes) בנה פלטפורמה המציגה את פעילותה של הרשת החברתית ברחבי העולם בזמן אמת. המידע מבוסס על דיווחים בצורת מספרים כמו מספר התמונות המועלות לרשת הפייסבוק. בנוסף, אפשר למצוא נתונים בתחום המשחקים ברשת כמו מספר ההודעות שנשלחות בין שחקנים ב second life או בתחום המכשירים הניידים כדוגמת מספר מכשירי האייפון הנמכרים בעולם. נכון להיום, הסטטיסטיקה מראה שמעל ל-2 מיליארד אנשים ברחבי העולם עושים שימוש ברשת האינטרנט לשליחת דואר אלקטרוני וכמיליארד אנשים צופים בסרטונים ביו-טיוב וכל זה קורה ביום אחד!

מה הנתונים האלה בעצם אומרים לנו? זה אומר שהנוכחות והפעילות של הגולשים נמצאת כיום באינטרנט במשמעות של "אם אתה לא שם אתה לא קיים". הנתונים מספרים גם מהו היישום הכי נפוץ כרגע באינטרנט בדומה לכמות מספר הצפיות שיש לסרטון ביו-טיוב (האם הנתונים יהיו זהים גם בשנה הבאה?). הם יכולים בנוסף ללמד אותנו על העדפות של אנשים. אני, לדוגמא, לא ידעתי שקניית מתנות וירטואליות ברשת האינטרנט היא כה פופולארית.

הנתונים האלה גם צריכים לחלחל לתוך מערכת החינוך. מערכת החינוך עדיין לא עברה תהליך של שינוי בתפיסת מושג הידע. לצערי, אנחנו עדיין מלמדים בצורה שהייתה נכונה לפני שנים ומתעלמים מהמהפכה הטכנולוגית שאפשרה לידע להיות נגיש לכולם. מורים צריכים לעבור הכשרה מקצועית (בדומה למה שאנחנו עברנו) ולשלב את יישומי הווב-2 בדרכי ההוראה. בדרך זו, השיעורים הופכים ליותר מסקרנים ומעשירי ידע וגם עוזרים לפיתוח מיומנויות. אם מדברים, לדוגמא, על היכולת לעבוד בצוות כאחת מיומנויות המאה ה-21, יישומים כמו גוגל דוקס וויקי יכולים לפתח יכולות אלה. מצד שני, אני טוענת שגם התלמידים צריכים לעבור איזשהו שינוי בתפיסתם את אתרי האינטרנט. תלמידים, לדוגמא, תופסים את היו-טיוב ככלי בידור בלבד והם אינם מודעים לכך שהוא יכול לשמש גם ככלי ללמידה.

בהתאם לכך, אני מצרפת קישור לאתר המציג 100 דרכים לשימוש המדיה החברתית בכיתה. באתר אפשר למצוא רעיונות איך לשלב את הווב-2 בהוראה כמו יצירת דף בפייסבוק לדמות מסיפור שהילדים למדו בכיתה או שימוש ברשת הסקייפ לקיום מפגשים עם סופרים אורחים שלא יכולים להגיע פיזית לבית הספר.

http://www.onlineuniversities.com/blog/2010/05/100-inspiring-ways-to-use-social-media-in-the-classroom/

"חנוך הנער על פי מוחו"

במשך שנים ניסו פילוסופים ופסיכולוגים רבים להסביר כיצד מתרחשת למידה. בעוד שבעבר החוקרים ביססו את תיאוריות הלמידה על פי תצפיות על ההתנהגות הגלויה, כיום בעשור האחרון חוקרים מתמקדים בתהליכי למידה המתרחשים בתוך הקופסה השחורה - המוח.
בקורס "אסטרטגיות מתקדמות להוראה ולמידה" של ד"ר נטע נוצר, צפינו בסרטון שבו מופיע פרופסור עידן שגב העומד בראש המרכז הבין תחומי לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור שגב אחראי על פרויקט בניית מודל מתמטי להבנת תהליכי עיבוד מידע במוח. המוח, הוא מסביר, הינו אוסף של תאי עצב המורכב מרשתות – רשתות של קשרים וחיבורים המשתנים כל הזמן. אם נצליח להבין את ההקשרים שיוצרות הרשתות, נוכל להבין כיצד רשתות עצבים מייצרות התנהגויות שונות כמו תנועה, תפיסה, מחשבה, יצירה וכדומה. אם נצליח להבין את מבנה המוח נוכל אולי להבין איך נוצרת למידה.


בזמן צפייה בסרטון, תהיתי לגבי ההשלכות של חקר המוח על הלמידה. אם המידע במוח מאוחסן על רשת של קשרים וחיבורים, זה אומר שיש ללמד בהקשרים שונים ולא להתמקד בקשר אחד מסוים. לכן, עלינו המורים לאתגר יותר את התלמידים כי ככל שהתלמידים יתמודדו עם בעיות מורכבות יותר, מערכת הקשרים שתיווצר במוח תהייה מגוונת יותר. בנוסף, תהיתי לגבי הדרך שבה אנו מלמדים כיום. הייתכן והיא מוטעית? הייתכן שאנחנו בעצם משבשים את החשיבה של התלמידים? הרי יכול להיות שאנחנו לא מדברים באותה "שפה" חדשה שתואמת את מבנה המוח.
לסיום, אני תוהה עד כמה המורים מעודכנים בתיאוריה החדשה. מורים חייבים להיות חשופים לגבי ממצאי המחקר על המוח והקשר ללמידה. בעזרת התגלית החדשה מורים לדוגמא, יוכלו לפתח אסטרטגיות למידה ולבנות תוכניות לימוד בהתאם.אין ספק שהמחקר בתחום המוח ישפיע בעתיד על האופן שבו אנו מלמדים ותלמידים לומדים.

הערכה בשביל למידה

בשיעור האחרון בקורס "הערכת טכנולוגיות ידע"של ד"ר גילה קורץ עסקנו בסוגיית הערכה. הערכה, כידוע, היא כלי או אמצעי לקבלת מידע על אודות הלמידה של התלמיד המתבצעת בדרך כלל בסיום התהליך הלימודי. אולם השאלה שצריך לשאול היא עד כמה הדרך הזו יעילה לתלמידים? האם מתן ציון או כתיבת הערות על גבי עבודה אכן תורמים לתהליך הלמידה? האם הדרך הזו גורמת לתלמידים להיות טובים יותר?
אדם בשם ריק סטיגינס (Rick Stiggins – ראו סרטון למטה), העומד בראש המוסד ללימוד הערכה, אומר שהדרך שבה אנו מעריכים תלמידים לפי ציונים מיועדת לעזור לחלק מהתלמידים. התפקיד שלנו הוא לחשוב כיצד הערכה יכולה לעזור לכלל התלמידים. לכן, הוא אומר, יש צורך לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי תהליכי הערכה: לא עוד הערכה בשביל קבלת ציונים אלא הערכה בשביל הלמידה. בדרך זו, הערכה הופכת להיות מה שהוא מכנה "חגיגה של למידה" - תהליך שבו הלומדים מרגישים מחויבות ללמידה בכך שהם מעורבים בתהליך הלמידה. לפיכך, סטיגינס מציע שבע אסטרטגיות שמורים צריכים ליישם בתהליכי הערכה:
1. להגדיר מטרות ברורות וברות השגה.
2. לתת מודלים להערכת עבודה טובה – האם בכלל התלמידים יודעים איך צריכה להיראות עבודה טובה?
3. לתת משובים תיאורים מתמשכים.
4. ללמד הערכה עצמית.
5. להתמקד בפן אחד של החומר הנלמד.
6. לשים דגש על הגהה.
7. ללמד תהליכי רפלקציה.
האסטרטגיות שסטיגינס מציע עוזרות למורים למשוך את התלמידים לתוך תהליך הלמידה, לגרום להם להיות מעורבים כדי שיוכלו לקחת אחריות על הלמידה שלהם – וכאן, לדעתי, תפקידה של הטכנולוגיה – לסייע לתהליך הלימודי, לאפשר ללומדים להיות מעורבים ומודעים ללמידה שלהם מאחר והטכנולוגיה מאפשרת יכולות הערכה בכל שלב, בכל נקודת זמן. באמצעות הטכנולוגיה, הן התלמידים והן המורים יכולים לנהל מעקב אחר התקדמות והתפתחות הלומד כמו תיעוד שלבי כתיבת טקסט. הטכנולוגיה מאפשרת דרך חדשה להערכת תלמידים שלא התאפשרה קודם לכן. היא מאפשרת "קיום דיאלוג על הלמידה בין המורה לתלמיד" (McGuire, 2005). לשם כך צריך קודם כל לשנות את נקודת המבט שלנו לגבי תהליך הערכה. ברגע שנעשה זאת נוכל לתרום בצורה יותר משמעותית לקידומו של התלמיד.

חומרי למידה פתוחים

חומרי למידה פתוחים הם "חומרי למידה והוראה הזמינים באינטרנט באופן חופשי לכל אחד שמעוניין להשתמש בהם בין אם זה מרצה, סטודנט או לומד עצמאי. חומרי הלמידה הפתוחים כוללים קורסים, מודולים של למידה, תוכניות לימודים, הרצאות, משימות לבית, בחנים, פעילות מעבדתית, משחקים, סימולציות וכל חומר או כלי אחר המאפשר גישה לידע". (ויקיפדיה, 2010). היוזמה הזו של העלאת חומרים בעלי תוכן אקדמי החלה לראשונה באוניברסיטת מסצ'וסטס שבארצות הברית (MIT) במימונה של קרן פילנתרופית בשם William and Flora Hewlett Foundation. אנשי הקרן טענו שידע הינו "סחורה ציבורית וכי האינטרנט מספק הזדמנויות יוצאות דופן לכולם כדי לחלוק, להשתמש ולאחזר מידע" (מתוך דו"ח הקרן, 2007). היוזמה של MIT נתנה השראה למכללות אחרות בארה"ב ובחו"ל להצטרף לתנועה ולתרום את חומרי הלמידה שלהם. יש לציין שהאוניברסיטאות והמוסדות השונים אומנם מאפשרים גישה שווה לכולם להגיע לחומרי הלמידה האקדמיים שהם פיתחו, אבל הם אינם מעניקים ללומדים תארים.

הסוגיה הזו של פתיחת חומרים ברשת היא עניין מרתק שמעורר מספר שאלות. ראשית, מה מניע מוסדות יוקרתיים כמו MIT ו Yale להפיץ את התכנים לעיני כל ובחינם במיוחד כשאנו חיים בחברה שידע הוא כוח? האם השיקול נובע כולו ממניעים אידיאולוגים או שמא ממניעים כלכליים? האם חשיפת התכנים היא נתינה או אסטרטגיה שיווקית מבריקה שנועדה להעלות את המוניטין של האוניברסיטה וליצור יתרון תחרותי כדי למשוך כמה שיותר סטודנטים? שנית, האם הנגישות למידע מאפשרת ליחיד לרכוש את הידע? האם רישום לקורס פיסיקה או מתמטיקה, לדוגמא, מבטיח הצלחה במשימה? לדעתי, הלומד העצמאי צריך להיות בעל ידע בסיסי הקשור לתחום הקורס אחרת הוא עלול לא להבין את מטרות ותכני הקורס. בהיעדר הדרכה מקצועית מכוונת, הלומד צריך להיות בעל משמעת חזקה וכוח רצון רב כדי לצלוח קורסים אלה במיוחד לאור העובדה שהוא לא מקבל הכרה רשמית ללימודיו. כמו כן, אינטראקציה בין המרצים ללומדים אינה קיימת, כלומר, אם נתקלים בשאלה או רוצים לקבל הבהרות – אין למי לפנות.

בסופו של דבר, אני סבורה, שהמטרה של פתיחת חומרי למידה ברשת היא ליצור שיווין ביכולת ההגעה לידע ולתכנים באיכות גבוהה. מצד אחד, האוניברסיטאות וסגל המרצים נהנים מפרסום עולמי, אך מצד שני האוניברסיטאות משקיעות סכומים גדולים בפיתוחם של הקורסים ובהצגת התכנים שאנשי הסגל עמלו ופיתחו במגוון דרכים ללומד. בסופו של דבר, הלומד אולי לא יקבל תעודה מהאוניברסיטה אבל הוא יוכל להגיע ולרכוש את הידע הפתוח בפניו.

המורה, יש לך פייסבוק?

שנת הלימודים נפתחה. בעודי מסבירה לתלמידי כיתה ה על ספרי הלימוד וצורת הלמידה בחדר אנגלית, אחד התלמידים מצביע ושואל "המורה, יש לך פייסבוק? שאלה זו גרמה לי להרהר על כמה דברים. ראשית, מה בעצם חושבים התלמידים שלנו עלינו - המורים מבחינה טכנולוגית? האם אנו מצטיירים בעיניהם כאנשים שיודעים להשתמש בטכנולוגיה? האם הם משערים שאנו יודעים איך משתמשים במחשב? האם הם מעלים בדעתם שגם לנו יש חשבון בפייסבוק או בטוויטר?
שנית, טכנולוגיה - זה מה שמדבר אליהם לילידים הדיגיטליים ובמקום ללמד עם ציוד טכנולוגי, אנו עדיין מלמדים עם לוח לבן וחוברות עבודה. שלישית, האם כיום, בעידן המידע, צריך להיות בעל ידע במחשבים כתנאי לקבלת תעודת הוראה?

העובדה היא שהעולם השתנה ואי אפשר להתעלם מהמפכה הדיגיטלית. כיום, לא לדעת להשתמש במחשב זה כמו לא לדעת קרוא וכתוב. כמו כן, אני לא בטוחה שכלל המורים מודע לעד כמה התלמידים שלנו השתנו. התלמידים בהווה הם לא אותם התלמידים שמערכת החינוך עוצבה ללמד בעבר. אם מורים רוצים שהתלמידים ילמדו הם צריכים "לדבר" באותה השפה. לכן, אני מאמינה שבמקום לנסות לשנות את הילדים, המורים צריכים לשנות את דרכי ההוראה.

רב תרבותיות

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דנו בסוגיית הרב-תרבותיות (היכולת שלנו לבטא סובלנות כלפי שונות תרבותית) וכן בקשיים שנוצרים בלמידה רב תרבותית. תכני הלמידה, לדוגמא, לרוב מוטים תרבותית במובן הזה שנעשים שימושים בדוגמאות תלויות תרבות ולפעמים מתעלמים מרגישויות תרבותיות אחרות. מצד שני, אם נהייה זהירים מדי בכדי לא לפגוע במישהו, עלול להיווצר קושי בלהעביר את הדברים בצורה נקייה, כלומר, הצורך הזה לשמור על הסובלנות והרגישות הרב תרבותיות יכולה לפגוע בכלים היעילים של ההוראה. הקושי בלמידה רב-תרבותית יכול גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגות כמו תרבות השיח, נימוסים והליכות, בקשת עזרה וכדומה. היום בעידן הגלובליזציה ופתיחת קורסים מקוונים לציבור הסטודנטים שלומדים במדינה אחרת צריך לקחת בחשבון את הצד הטכנולוגי ולהבין שגם הטכנולוגיות הן מוטות תרבותית וכי לא כל טכנולוגיה מתאימה לכל תרבות.
סוגיית הרב-תרבותיות גרמה לי להרהר על מערכת החינוך שלנו. האם מדינת ישראל שנחשבת לאחת החברות המגוונות ביותר בעולם מטפלת בכל נושא השונות? האם בכיתות נערכים שיעורים המוקדשים לנושא השונות? האם למידה תרבותית זה לעשות פעם בשנה יום "מאכלי עמים" או שזה משהו שצריך להכניס לתוכנית הלימודים?
באנגליה, לדוגמא, מלמדים על תרבויות שונות כחלק מתוכנית הלימודים. זאת אומרת שצוות המורים מלמד על השנה האזרחית הסינית ועל חג החנוכה לא מפני שלומדים בכיתה תלמידים סיניים ותלמידים יהודיים אלא מפני שסוגיית הרב-תרבותיות הינה חלק מתוכנית הלימודים. בדרך זו, התלמידים לומדים לכבד אחד את השני, להכיר את הזהויות האחרות, להיות רגישים לשונים מהם ולגלות פתיחות והבנה.
האם קיימת תוכנית לימודים כזאת בישראל? אני מאמינה שהמורים מקדישים מספר שיעורים כדי לדון על נושא השונות, אבל לפי דעתי זה לא משהו שמגיע מתוך תוכנית הלימודים.
לשיעור בנושא רב-תרבותיות, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא שצולם בבית ספר רעות בכרמיאל ומופיעים בו תלמידים המציגים פסיפס של תרבויות בצורה הומוריסטית.