המורה, יש לך פייסבוק?

שנת הלימודים נפתחה. בעודי מסבירה לתלמידי כיתה ה על ספרי הלימוד וצורת הלמידה בחדר אנגלית, אחד התלמידים מצביע ושואל "המורה, יש לך פייסבוק? שאלה זו גרמה לי להרהר על כמה דברים. ראשית, מה בעצם חושבים התלמידים שלנו עלינו - המורים מבחינה טכנולוגית? האם אנו מצטיירים בעיניהם כאנשים שיודעים להשתמש בטכנולוגיה? האם הם משערים שאנו יודעים איך משתמשים במחשב? האם הם מעלים בדעתם שגם לנו יש חשבון בפייסבוק או בטוויטר?
שנית, טכנולוגיה - זה מה שמדבר אליהם לילידים הדיגיטליים ובמקום ללמד עם ציוד טכנולוגי, אנו עדיין מלמדים עם לוח לבן וחוברות עבודה. שלישית, האם כיום, בעידן המידע, צריך להיות בעל ידע במחשבים כתנאי לקבלת תעודת הוראה?

העובדה היא שהעולם השתנה ואי אפשר להתעלם מהמפכה הדיגיטלית. כיום, לא לדעת להשתמש במחשב זה כמו לא לדעת קרוא וכתוב. כמו כן, אני לא בטוחה שכלל המורים מודע לעד כמה התלמידים שלנו השתנו. התלמידים בהווה הם לא אותם התלמידים שמערכת החינוך עוצבה ללמד בעבר. אם מורים רוצים שהתלמידים ילמדו הם צריכים "לדבר" באותה השפה. לכן, אני מאמינה שבמקום לנסות לשנות את הילדים, המורים צריכים לשנות את דרכי ההוראה.

רב תרבותיות

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דנו בסוגיית הרב-תרבותיות (היכולת שלנו לבטא סובלנות כלפי שונות תרבותית) וכן בקשיים שנוצרים בלמידה רב תרבותית. תכני הלמידה, לדוגמא, לרוב מוטים תרבותית במובן הזה שנעשים שימושים בדוגמאות תלויות תרבות ולפעמים מתעלמים מרגישויות תרבותיות אחרות. מצד שני, אם נהייה זהירים מדי בכדי לא לפגוע במישהו, עלול להיווצר קושי בלהעביר את הדברים בצורה נקייה, כלומר, הצורך הזה לשמור על הסובלנות והרגישות הרב תרבותיות יכולה לפגוע בכלים היעילים של ההוראה. הקושי בלמידה רב-תרבותית יכול גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגות כמו תרבות השיח, נימוסים והליכות, בקשת עזרה וכדומה. היום בעידן הגלובליזציה ופתיחת קורסים מקוונים לציבור הסטודנטים שלומדים במדינה אחרת צריך לקחת בחשבון את הצד הטכנולוגי ולהבין שגם הטכנולוגיות הן מוטות תרבותית וכי לא כל טכנולוגיה מתאימה לכל תרבות.
סוגיית הרב-תרבותיות גרמה לי להרהר על מערכת החינוך שלנו. האם מדינת ישראל שנחשבת לאחת החברות המגוונות ביותר בעולם מטפלת בכל נושא השונות? האם בכיתות נערכים שיעורים המוקדשים לנושא השונות? האם למידה תרבותית זה לעשות פעם בשנה יום "מאכלי עמים" או שזה משהו שצריך להכניס לתוכנית הלימודים?
באנגליה, לדוגמא, מלמדים על תרבויות שונות כחלק מתוכנית הלימודים. זאת אומרת שצוות המורים מלמד על השנה האזרחית הסינית ועל חג החנוכה לא מפני שלומדים בכיתה תלמידים סיניים ותלמידים יהודיים אלא מפני שסוגיית הרב-תרבותיות הינה חלק מתוכנית הלימודים. בדרך זו, התלמידים לומדים לכבד אחד את השני, להכיר את הזהויות האחרות, להיות רגישים לשונים מהם ולגלות פתיחות והבנה.
האם קיימת תוכנית לימודים כזאת בישראל? אני מאמינה שהמורים מקדישים מספר שיעורים כדי לדון על נושא השונות, אבל לפי דעתי זה לא משהו שמגיע מתוך תוכנית הלימודים.
לשיעור בנושא רב-תרבותיות, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא שצולם בבית ספר רעות בכרמיאל ומופיעים בו תלמידים המציגים פסיפס של תרבויות בצורה הומוריסטית.

על גלובליזציה וחינוך

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דיברנו על הקשר בין גלובליזציה לחינוך על פי מאמרו של ואקס:
How globalization can cause Fundamental Curriculum change: An American perspective.
ואקס (Waks) עסק בשאלה כיצד הגלובליזציה משנה באופן מהותי את הממסד החינוכי באמריקה. הטענה המרכזית היא שמערכת החינוך כשלה להכשיר את הבוגרים לעולם העתידי, ולכן יש צורך בביצוע רפורמות חינוכיות כדי להתאים את תוכנית הלימודים לחיים בעידן הגלובליזציה. ואקס מציין מספר שינויים:
א. מלימוד תכנים ללימוד מיומנויות - אחת הבעיות של מערכת החינוך היא הצורך להכשיר בוגר לעולם לא נודע היות והשינויים הולכים וגדלים בקצב מסחרר - מה שמלמדים היום יהיה פחות רלוונטי לעתיד. לכן, צריך ללמד יותר מיומנויות ותכנים שמכוונים להכשרה "עובד הידע". כל הזמן צריך לחדש את הידע היות והלומד נמצא בתהליך של למידה לאורך החיים (long life learning).
ב. שינוי במתודולוגיה - המורה צריך לאמץ שיטות שונות כדי להביא ללמידה עצמית, למידה מקוונת ושימוש בשפה בינלאומית.
ג. ארגון למידה – כשחושבים איך לבנות תוכנית לימודים צריך להסתכל על מסגרות הזמן והמקום. הלמידה הקיימת כיום מגבילה אותנו.למידה מהבית, לדוגמא, מאפשרת לפרוץ את מסגרת הזמן והמקום.
חוץ מהשינוי במהות של התוכן, ואקס מדבר על בית הספר כארגון ששייך לארגון של חברת המידע. אנו רואים בכל המוסדות הבירוקרטים התייעלות בזכות הטכנולוגיה שיוצרת תהליכים של זרימה, בקרת מידע ושיתוף מידע. כל זה צריך להיכנס לרמה הארגונית של בית הספר. גם שם צריך לעבור תהליכים של מעבר משימוש באמצעים פרימיטיביים למערכת המבוססת מחשב.
ואקס, בעצם, מתאר תמונת מצב שאנו המורים צריכים להתמודד בעידן הגלובליזציה. זהו עידן שההיררכיות משתטחות ואמצעי התקשורת משתנים כך שלהורים ולתלמידים יש יותר נגישות. אם פעם היה קשה להורה לקבוע פגישה עם המנהל, היום הטכנולוגיה מאפשרת לעקוף את כל הבירוקרטיות וההורה יכול לשלוח למנהל אי-מייל אישי. התלמידים, לדוגמא, יכולים לפרסם באחת מרשתות החברתיות את דעתם על המורים שלהם. איך אנחנו בתור מורים מתמודדים עם זה? האם עלינו להצטרף בתור חברים לפייסבוק?

כרגע זה נראה שבתי הספר עדיין לא מוכנים לקראת השינוי ונמצאים במבוכה גדולה לנוכח אמצעי התקשורת הטכנולוגיים. אנו חיים בעידן שצריך לדעת לחיות ולהתנהל בו וכמה שיותר מוקדם יבוא השינוי, כך נוכל לתת מענה לאתגרים החדשים שניצבים בפני מערכת החינוך.

עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.

תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס

להיות לומד עצמאי

לא פעם אני שומעת במהלך הלימודים את המשפט הבא: "יש להעביר את האחריות ללומד". הכוונה היא שאם בעבר מקור הידע הבלעדי היה המורה הרי שהיום בעידן הידע, המידע נמצא בכל מקום ובכל זמן נתון ולכן התשובות לשאלות שלנו יכולות להתקבל בלחיצת כפתור אחת.

השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מהי ההשלכה של זה על ההוראה?"

בתור מורים יש לנו את הנטייה לענות כמעט באופן אוטומטי לשאלות התלמידים בזמן עבודתם ובכך אנו מרגישים שעזרנו להם. אני מציעה לא ליפול למלכודת הזאת. להשתדל לא לענות על השאלה אלא לנסות לכוון אותם לעבר התשובה. לדוגמא, כשתלמידים שואלים אותי לפשר מילה מסוימת באנגלית אני עונה "תבדוק במילון" או כשהם לא מבינים למי הכוונה במשפט, אני מפנה אותם לשאלה הקודמת.
בכלל, ההרגשה שלי היא שהם כל הזמן תלויים בי. בעיניי זה בכלל מוזר שהם רואים בי כמקור הידע הבלעדי.
ואולי אנחנו המורים אשמים במצב? הרי אם נמשיך לענות להם באופן אוטומטי, לא נאפשר להם לחקור ולגלות את התשובה בעצמם. הם ימשיכו להיות תלויים בנו. לכן, עלינו להקנות להם הרגלי למידה אחרים - להקנות להם כלים כדי שיהפכו ללומדים עצמאיים.

עבודה בסביבות ויקי

בפוסטים הקודמים התייחסתי לחשיבותה של הלמידה השיתופית - למידה הנותנת פתח להחלפת דעות, בחינת חלופות, בירור משמעויות ופתרון בעיות.
אחד הכלים הטכנולוגים המאפשרים למידה שיתופית היא סביבת הויקי. ויקי הינה סביבה אינטרנטית המאפשרת עריכת תכנים משותפים על ידי כל המשתמשים ללא צורך ברקע טכני והכשרה.
בהתאם לכך, כל קבוצת סטודנטים קיבלה לקרוא מאמר ולסכם אותו תוך כדי התייחסות לראשי הפרקים שנתנו על ידי המרצה. הלשונית "שיחה" אפשרה לחברי הקבוצה לדון על המאמר ,לחלק את העבודה ולהגיב במידת הצורך.
במהלך יצירת המסמך המשותף, הבחנתי בשני דברים שביטאו את ההיפך משיתופיות:
א. כל אחד כתב על ראש הפרק שהוא בחר לכתוב.
ב. הייתה הרגשה של אי נוחות "לגעת" בדברים שאחרים כתבו. כלומר, במהלך הקריאה של המסמך המשותף אמרתי לעצמי משפטים כמו "הנה פה הייתי משנה...פה הייתי מנסחת את זה אחרת" , אבל הרגשתי שלא בנוח למחוק ולשנות דברים שאחרים התאמצו כל כך לכתוב.
משיחה עם עמיתי ללימודים גיליתי שאני לא לבד עם התחושות האלה. עוד סטודנטים העלו את הקושי המסוים הזה. אני מאמינה שעם הזמן אדע להתגבר על האי נוחות ולראות לנגד עיני את המטרה המרכזית של סביבת הויקי – ללמוד אחד מהשני.
ואולי, צריך לראות בויקי פן אחר של הלמידה השיתופית בניגוד לפורום ששם העבודה שאני מעלה היא שלי ואף אחד לא "נוגע" בה והמרצה והסטודנטים מגיבים ומעירים בדף אחר. בויקי, ההערות של אחרים מקבלות ביטוי דרך הדברים שאני כותבת. אני רואה את זה כסוג אחר של למידה שיתופית שצריך פשוט להתרגל אליה.