סיכום הפעילות בבלוג

הכתיבה בבלוג היוותה עבורי משימה לא קלה. מעבר לחשש של עניין הפומביות והצורך ללמוד לחיות עם החשיפה, התעוררו קשיים כמו על מה לכתוב, איך לארגן את המחשבות ולנסח את התובנות.
אבל עם הזמן, נוכחתי לדעת, שהקשיים האלה הם בעצם היתרונות של הבלוג.
ראשית, הבלוג "נטרל" לי את החששות מחשיפה. ככל שעבר הזמן, גיליתי שהפומביות לא מפריעה לי. גם אחרי שד"ר גילה קורץ נתנה לנו אישור להגביל את חשיפת הבלוג לתלמידי המכללה בלבד, בחרתי שלא לנהוג כך. בפעם הבאה שאדרש לפרסם תכנים בגלוי, זה לא ילווה ברגשות שליליות.
שנית, הבלוג שירת את תהליך הכתיבה שלי – הכתיבה בבלוג חייבה אותי לחשוב כל הזמן, גם במצבים שלא הייתי מול המחשב. הכתיבה סייעה לי להגיע לחשיבה רפלקטיבית וביקורתית. זה המקום לציין שלפומביות יש חשיבות גדולה – הידיעה שהתכנים גלויים לגולשים, חייבה אותי להשקיע זמן בארגון ובניסוח המחשבות, בקריאה את הכתוב מספר פעמים ובביצוע הגהה.
בנוסף, אני רוצה לציין עוד יתרונות:
במה לביטוי אישי – הכתיבה בבלוג אפשרה לי ליצור "תעודת זהות" משלי. כלומר, מי שרוצה לדעת מה דעתי על נושאים כמו תקשוב מערכת החינוך או למידה שיתופית, יכול לקרוא בבלוג שלי.
ארגון וניהול ידע – חיפוש מתמיד אחרי מאמרים, סרטונים וקישורם לפוסטים. ניהול הידע בעזרת יישומים טכנולוגיים כמו הדלישס.
הגברת המוטיבציה - התגובות שקיבלתי מעמיתי ללימודים, וכן סטודנטים מהמנהל (לפי בקשת המרצה) גרמו לי להרגיש מועילה, שאני תורמת במשהו, וזה דרבן אותי להמשיך בכתיבה. יחד עם זאת, אני תוהה - מי בעצם קהל היעד שלי? מי קורא את הבלוג שלי? האם אני תורמת לעמיתי במכללה כמו שהם תורמים לי? בנוסף, הבלוג, בדומה לטוויטר, הוא בעצם כתיבה לעצמי. בתקופה של פריחת הרשתות החברתיות וחשיבות האינטראקציה הבין אישית ללמידה, הבלוג לדעתי, בנקודה זו לוקה בחסר.

לסיכום, הבלוג הוא שיקוף של תהליך הכתיבה של היחיד. הוא אמנם מאפשר במה גם לשיתופיות, אך היא לא באה לידי ביטוי בעוצמה, כדוגמת רשת הפייסבוק. הייתי ממליצה ליישם אותו בכיתות במטרה לשפר את מיומנות הכתיבה של התלמידים. בדרך זו, התלמידים יוצרים במה ייחודית משלהם שבה הם יכולים להתבטא, לחוות את דעתם ,להציג את כישרונותיהם השונים, להשפיע ולעזור גם לתלמידים אחרים.

לסיום, אני רוצה להודות לחנה גוטמן, שליוותה אותי במהלך הפרויקט. חלק מהפוסטים נכתבו בהשראת השיחות בינינו בדרך הביתה מהמכללה, ועל כך מגיעה לה תודה. כמו כן תודה לחברותיי לי, דורית וגילה שקראו והגיבו לבלוג זה.

"חוכמת ההמונים"

ג'יימס סורוביצקי בספרו "חוכמת ההמונים" טוען שלפעמים ההמון חכם מן היחיד. כלומר, חוכמה קולקטיבית מובילה לעיתים לקבלת החלטות טובות יותר מאשר החלטות המתקבלות בידי היחיד, מוכשר ככל שיהיה.
ביטוי לחוכמת ההמונים אפשר למצוא ברשתות החברתיות השונות המאפשרות לגולשים להגיב, לשתף וליצור תכנים שישמשו גולשים אחרים. הידע, בעצם, צומח מההמון, על ידי המשתתפים עצמם.

הסרטון הבא מציג את הנקודות החשובות בתיאוריה זו:



מה המשמעות של חוכמת ההמונים בחינוך? האם זה אומר שככל שהקבוצה גדולה יותר, מתקבלת חוכמה טובה יותר?

אני חושבת שהמושג "חוכמת ההמונים" מתייחס לשינוי שחל בתפיסת הידע - הידע לא מוגבל לבן אדם אחד. הוא מפוזר אצל מספר אנשים שתוך כדי אינטראקציה ביניהם, יוצרים ידע חדש. בהתאם לתיאורית "ריבוי האינטליגנציות" של גרדנר, אין אינטליגנציה אחת אלא יש מומחי ידע בתחומים שונים. לפיכך, הקבוצה צריכה להיות הטרוגנית ומגוונת מאחר וקבלת ההחלטות מתבססת על מצבור רב של רעיונות.
בהתאם לכך, מורים צריכים להבין שהם אינם בעלי הידע הבלעדיים בכיתה וכי התלמידים צריכים לקחת חלק בתהליך הלימודי. כמו כן, קיימת תחושה שהידע שהמורים מייצרים נשאר אצלם כי הם אינם משתפים עמיתים בצוות. התלמידים, מנגד, מבינים את חוכמת ההמונים. הם משתפים ויוצרים תכנים ברשתות החברתיות כמו הפייסבוק, או פונים למומחי ידע במשחקי הרשת השונים כדי להשיג משאבים המקדמים אותם במשחק.

אני מאמינה שהמטרה שלנו היא ליצור מודעות בקרב המורים בדבר שינוי בתפיסת הידע. הניסיון לשנות את התלמידים הוא בלתי אפשרי, אבל כן אפשר לשנות את דרכי ההוראה והלמידה כדי להתאימם למאה ה-21.

על רפורמות במערכת החינוך

בשיעור מדעי החינוך במאה ה-21, למדנו על רפורמות שונות שנעשו במהלך השנים במערכת החינוך. בשנת 1997, לדוגמא, נחקקה בכנסת רפורמת "יום לימודים ארוך" המיושמת כיום רק ב-600 בתי ספר.
המסקנה הכללית היא שרפורמות במערכת החינוך נכשלות בגלל סיבות רבות: המערכת אינה מפיקה לקחים, שרי האוצר והחינוך רוצים לראות תוצאות לטווח קצר, חסרה מסגרת תיאורטית, דגש על הכמות ולא איכות והכשרת מורים חדשים למערכת קיימת.
אני תוהה אם זו המציאות, מה הסיכוי שרפורמת תקשוב בחינוך תיושם בבתי הספר? משרד החינוך אמנם מנסה לקדם תוכנית תקשוב לאומית שצפויה לשנות את שיטות הלמידה וההוראה בבית ספר ולהתאים אותן לעולם המידע העכשווי, אך התחושה היא שדברים לא "זזים" ומרבית הטכנולוגיה סגורה בחדר המחשבים.
בהקשר הזה נזכרתי במאמרו של פרופסור דוד חן שפורסם בעיתון הארץ בשנת 2009 על החמצת המהפכה הטכנולוגית בבית הספר. פרופסור דוד חן כותב שהאוריינות הדיגיטאלית צומחת בנפרד מתרבות בית הספר. כתוצאה מכך "מרבית התלמידים ימשיכו לחיות בתרבות מפוצלת - בבית ובחברה ילמדו ויתפתחו בתוך התרבות הדיגיטאלית על מורכבותה, עושרה וניגודיה; ובית הספר יהפוך יותר ויותר ללא רלוונטי".

אני חושבת שאם יהיה שינוי, הוא לא יבוא מלמעלה למטה אלא יצמח מלמטה, מהשטח, ממורים בעלי מוטיבציה שעברו הכשרה אקדמית, המכירים במהפכה שהחברה עברה ובצורך לצייד את תלמידי ישראל בכישורים ובמיומנויות הדרושים במאה ה-21. אני סבורה, שרפורמה בתקשוב לא תתבסס על מניעים פוליטיים אלא על מניעים אידיאולוגים. הרפורמה תיושם על ידי מורים המאמינים באיכותה של ההוראה המתוקשבת ויפעלו כסוכני שינוי בבתי הספר השונים במטרה לשכנע את "קהל הלקוחות" ביעילותה ובצדקתה של ההוראה המתוקשבת.

סביבות למידה מתוקשבות - לקראת שינוי?

בקורס "שיטות וכלי חיפוש מתקדמים" של ד"ר אלון הסגל עסקנו בניהול מידע בארגון. ארגון, בין היתר, צריך לפתח סביבת עבודה שיש בה כלים להעברת מידע המאפשרים להגיע לתוצאה האיכותית ביותר כדי שהלקוח יהיה מרוצה.
בסביבת לימודים מתוקשבת, אם כך, על המורים ליצור סביבת לימודים שאיכותה תימדד על פי שביעות הרצון של הלקוח - התלמיד. הדבר המעניין ששמתי לב הוא שההתייחסות לסביבת הלמידה המתוקשבת היא לא מנקודת מבט חינוכית אלא מנקודת מבט עסקית. בהקשר הזה, ד"ר הסגל הזכיר את פיטר דרוקר, אבי תורת הניהול המודרנית, שטען "שמרכז הרווח היחיד של עסק הוא הלקוח" כלומר, איכות המוצר תלויה בלקוח. אם נשליך את זה להוראה וללמידה, אז יוצא שהאפקטיביות בלמידה זה לא אם התלמיד יודע אלא אם התלמיד הבין את החומרים שהמורה תכננה עבורו כדי שיגיע לפתרון הנדרש. נובע מכך, שאיכות המוצר (תוצר הלמידה של התלמיד) תיקבע לגבי הלקוח של התלמיד (תלמידים אחרים יוכלו להיחשף לפתרון).
האם אנו עדים לתחילתו של שינוי בתפיסה של איך צריך לעצב סביבות עבודה מתוקשבות? לפי המודל העסקי, בסביבה לימודית מתוקשבת איכות המוצר, כלומר, הלמידה היא פיתוח של פתרון נדרש (הפנמת ידע) בעוד שבסביבות הקיימות התלמיד מפנים תוכן (מידע). האם זה אומר שהסביבות הקיימות כרגע ברשת הן בעצם לא רלוונטיות?
הסביבות הקיימות כיום כמו אופק וגלים הם אתרים שנבנו על רציונאל פדגוגי וניסיון עשיר התואמים את תוכניות הלימודים. כמו כן, הם ידידותיים למשתמש ותלמידים נהנים להיכנס אליהם. אבל האם מתבצעת כאן למידה? באתרים אלה כמעט ולא מצופה מהתלמיד להגיע לפתרון מסוים - לכל היותר יש מבדק בסוף היחידה. בסביבת הלימוד המתוקשבת החדשה - כל האמצעים והכלים הנמצאים בה - מכוונים למציאה ולפיתוח פתרון.

אני חושבת שישנו כאן שינוי בתפיסה שצריך להתרגל אליו. השינוי הזה יכול להביא לאיכות בדרכי ההוראה והלמידה מאחר ונדרש מהמורה תכנון, ארגון ומחשבה. בדרך זו, איכותה של הסביבה מעידה לא רק על איכות הסביבה אלא גם על איכות המורה.