על רפורמות במערכת החינוך

בשיעור מדעי החינוך במאה ה-21, למדנו על רפורמות שונות שנעשו במהלך השנים במערכת החינוך. בשנת 1997, לדוגמא, נחקקה בכנסת רפורמת "יום לימודים ארוך" המיושמת כיום רק ב-600 בתי ספר.
המסקנה הכללית היא שרפורמות במערכת החינוך נכשלות בגלל סיבות רבות: המערכת אינה מפיקה לקחים, שרי האוצר והחינוך רוצים לראות תוצאות לטווח קצר, חסרה מסגרת תיאורטית, דגש על הכמות ולא איכות והכשרת מורים חדשים למערכת קיימת.
אני תוהה אם זו המציאות, מה הסיכוי שרפורמת תקשוב בחינוך תיושם בבתי הספר? משרד החינוך אמנם מנסה לקדם תוכנית תקשוב לאומית שצפויה לשנות את שיטות הלמידה וההוראה בבית ספר ולהתאים אותן לעולם המידע העכשווי, אך התחושה היא שדברים לא "זזים" ומרבית הטכנולוגיה סגורה בחדר המחשבים.
בהקשר הזה נזכרתי במאמרו של פרופסור דוד חן שפורסם בעיתון הארץ בשנת 2009 על החמצת המהפכה הטכנולוגית בבית הספר. פרופסור דוד חן כותב שהאוריינות הדיגיטאלית צומחת בנפרד מתרבות בית הספר. כתוצאה מכך "מרבית התלמידים ימשיכו לחיות בתרבות מפוצלת - בבית ובחברה ילמדו ויתפתחו בתוך התרבות הדיגיטאלית על מורכבותה, עושרה וניגודיה; ובית הספר יהפוך יותר ויותר ללא רלוונטי".

אני חושבת שאם יהיה שינוי, הוא לא יבוא מלמעלה למטה אלא יצמח מלמטה, מהשטח, ממורים בעלי מוטיבציה שעברו הכשרה אקדמית, המכירים במהפכה שהחברה עברה ובצורך לצייד את תלמידי ישראל בכישורים ובמיומנויות הדרושים במאה ה-21. אני סבורה, שרפורמה בתקשוב לא תתבסס על מניעים פוליטיים אלא על מניעים אידיאולוגים. הרפורמה תיושם על ידי מורים המאמינים באיכותה של ההוראה המתוקשבת ויפעלו כסוכני שינוי בבתי הספר השונים במטרה לשכנע את "קהל הלקוחות" ביעילותה ובצדקתה של ההוראה המתוקשבת.