על גלובליזציה וחינוך

בשיעור האחרון בקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה – היבטים בינלאומיים", דיברנו על הקשר בין גלובליזציה לחינוך על פי מאמרו של ואקס:
How globalization can cause Fundamental Curriculum change: An American perspective.
ואקס (Waks) עסק בשאלה כיצד הגלובליזציה משנה באופן מהותי את הממסד החינוכי באמריקה. הטענה המרכזית היא שמערכת החינוך כשלה להכשיר את הבוגרים לעולם העתידי, ולכן יש צורך בביצוע רפורמות חינוכיות כדי להתאים את תוכנית הלימודים לחיים בעידן הגלובליזציה. ואקס מציין מספר שינויים:
א. מלימוד תכנים ללימוד מיומנויות - אחת הבעיות של מערכת החינוך היא הצורך להכשיר בוגר לעולם לא נודע היות והשינויים הולכים וגדלים בקצב מסחרר - מה שמלמדים היום יהיה פחות רלוונטי לעתיד. לכן, צריך ללמד יותר מיומנויות ותכנים שמכוונים להכשרה "עובד הידע". כל הזמן צריך לחדש את הידע היות והלומד נמצא בתהליך של למידה לאורך החיים (long life learning).
ב. שינוי במתודולוגיה - המורה צריך לאמץ שיטות שונות כדי להביא ללמידה עצמית, למידה מקוונת ושימוש בשפה בינלאומית.
ג. ארגון למידה – כשחושבים איך לבנות תוכנית לימודים צריך להסתכל על מסגרות הזמן והמקום. הלמידה הקיימת כיום מגבילה אותנו.למידה מהבית, לדוגמא, מאפשרת לפרוץ את מסגרת הזמן והמקום.
חוץ מהשינוי במהות של התוכן, ואקס מדבר על בית הספר כארגון ששייך לארגון של חברת המידע. אנו רואים בכל המוסדות הבירוקרטים התייעלות בזכות הטכנולוגיה שיוצרת תהליכים של זרימה, בקרת מידע ושיתוף מידע. כל זה צריך להיכנס לרמה הארגונית של בית הספר. גם שם צריך לעבור תהליכים של מעבר משימוש באמצעים פרימיטיביים למערכת המבוססת מחשב.
ואקס, בעצם, מתאר תמונת מצב שאנו המורים צריכים להתמודד בעידן הגלובליזציה. זהו עידן שההיררכיות משתטחות ואמצעי התקשורת משתנים כך שלהורים ולתלמידים יש יותר נגישות. אם פעם היה קשה להורה לקבוע פגישה עם המנהל, היום הטכנולוגיה מאפשרת לעקוף את כל הבירוקרטיות וההורה יכול לשלוח למנהל אי-מייל אישי. התלמידים, לדוגמא, יכולים לפרסם באחת מרשתות החברתיות את דעתם על המורים שלהם. איך אנחנו בתור מורים מתמודדים עם זה? האם עלינו להצטרף בתור חברים לפייסבוק?

כרגע זה נראה שבתי הספר עדיין לא מוכנים לקראת השינוי ונמצאים במבוכה גדולה לנוכח אמצעי התקשורת הטכנולוגיים. אנו חיים בעידן שצריך לדעת לחיות ולהתנהל בו וכמה שיותר מוקדם יבוא השינוי, כך נוכל לתת מענה לאתגרים החדשים שניצבים בפני מערכת החינוך.

עוד על תאוריות למידה

בפוסט הקודם הצגתי שתי השקפות עולם לגבי למידה. מהרעיונות של רוסו מהמאה השבע עשרה התגבשה במאה שנים האחרונות הגישה הקונסטרוקטיביסטית המציגה את הידע של האדם כמהלך שנבנה בהדרגה ואינו מושג באחת.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבוססת על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים. העיקרון הפילוסופי שם דגש על הלומד ועל פיתוח וטיפוח מיומנויות חשיבה והתפיסה הפסיכולוגית מדגישה כיצד מתרחשת למידה טובה יותר. פיאז'ה, לדוגמא, טען שהלמידה כולה נעשית על ידי הלומד בתהליך של הטמעה (הניסיון להטמיע את הידע החדש בידע הקיים) והתאמה (התאמה של פריט חדש לפריטים הקיימים). ויגוצקי טען, שלמידה מתרחשת באינטראקציה עם הסביבה ושהסביבה מאפשרת את ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של הלומד.
למידה לפי הגישה הקונסטרוקטיבית אינה מהווה העתק של ידע קיים. למידה היא התפתחות של יצירת משמעות על ידי הלומד. תפקיד הלומד זה לא למחזר ידע אלא להיות פעיל באיסוף הידע, לבחון את הידע על בסיס ניסיונו ולאור מטרותיו, לשכלל את פרשנותו וכך את מבנה הידע שלו.

דוגמא ללמידה קונסטרוקטיביסטית היא שיעורי הנהיגה. השיעור הראשון מתנהל כאשר התלמיד מתיישב בכיסא הנהג, מחזיק את ההגה ומתחיל לנסוע והמורה יושב לצידו מכוון ומנחה אותו. המורה לא יושב בכיסא הנהג ואומר לתלמיד "ככה עושים פניה שמאלה", "ככה מאותתים ימינה". התלמיד הוא זה שפעיל באופן אקטיבי בחווית הלמידה ובונה את הבנותיו לאור ההתנסות.

לפיכך, אני מאמינה שעלינו, המורים, לעשות שינוי בתפיסת מושג הלמידה כדי שבית הספר יהפוך מספק ידע למקום המארגן הזדמנויות להתמודד עם ידע, להתנסויות וללמידה על ידי עשייה.

תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס

להיות לומד עצמאי

לא פעם אני שומעת במהלך הלימודים את המשפט הבא: "יש להעביר את האחריות ללומד". הכוונה היא שאם בעבר מקור הידע הבלעדי היה המורה הרי שהיום בעידן הידע, המידע נמצא בכל מקום ובכל זמן נתון ולכן התשובות לשאלות שלנו יכולות להתקבל בלחיצת כפתור אחת.

השאלה שאנו צריכים לשאול היא "מהי ההשלכה של זה על ההוראה?"

בתור מורים יש לנו את הנטייה לענות כמעט באופן אוטומטי לשאלות התלמידים בזמן עבודתם ובכך אנו מרגישים שעזרנו להם. אני מציעה לא ליפול למלכודת הזאת. להשתדל לא לענות על השאלה אלא לנסות לכוון אותם לעבר התשובה. לדוגמא, כשתלמידים שואלים אותי לפשר מילה מסוימת באנגלית אני עונה "תבדוק במילון" או כשהם לא מבינים למי הכוונה במשפט, אני מפנה אותם לשאלה הקודמת.
בכלל, ההרגשה שלי היא שהם כל הזמן תלויים בי. בעיניי זה בכלל מוזר שהם רואים בי כמקור הידע הבלעדי.
ואולי אנחנו המורים אשמים במצב? הרי אם נמשיך לענות להם באופן אוטומטי, לא נאפשר להם לחקור ולגלות את התשובה בעצמם. הם ימשיכו להיות תלויים בנו. לכן, עלינו להקנות להם הרגלי למידה אחרים - להקנות להם כלים כדי שיהפכו ללומדים עצמאיים.