תאוריות למידה

בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית של הילד", למדנו על שני פילוסופים שחיו במאה השבע עשרה שהרעיונות שלהם היוו בסיס להתפתחותן של תיאוריות למידה בפסיכולוגיה. הראשון הוא ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי שטבע את המונח "טאבולה ראסה", והשני הוא הפילוסוף הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו שטען שיש להניח לילדים להתפתח בדרך הטבע: להתנסות בדברים המעניינים אותם ולבחור בעצמם מה ילמדו.
מטאבולה ראסה התפתחה הגישה הביהביוריסטית. גישה זו טענה שכל מה שהילד רוכש רגשית וקוגניטיבית היא תוצאה של הסביבה ולכן הלמידה מתרחשת באמצעות שני סוגי התניות:
התניה קלאסית – הפקת תגובה רפלקסיבית, תגובה רגשית לנוכח כל גירוי שאני רוצה. (ההשלכה – לקבוע לאדם את המערכת הרגשית)
התניה אופרנטית – שינוי בהתנהגות הגלויה בעקבות קבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה. כל תגובה שיבוא אחריה חיזוק חיובי, יש סיכוי שהתגובה תחזור על עצמה, וכל תגובה שיבוא אחריה חיזוק שלילי -התדירות שלה תרד. (ההשלכה – ככה אנו בונים את ההתנהגויות שאנו מעוניינים בהם).

מהרעיון של רוסו בדבר מבנה מולד - שכל אדם נולד עם פוטנציאל והיכולת הזו תבוא לידי ביטוי בסביבה המתאימה התפתחו תיאוריות שונות כמו תיאורית ההתפתחותית-קוגניטיבית של פיאז'ה ותיאורית ההתפתחותית-פסיכוסכסואלית של פרויד.

שתי הגישות הנ"ל הן בעצם מהוות שתי השקפות עולם סותרות הקובעות איך אנו מחנכים. לפי לוק, אני חייבת להכניס כמה שיותר חומר לילד כדי למלא אותו. בתהליך למידה זה, אני (המורה) אקטיבית והילד פסיבי. לפי רוסו, אני מאפשרת לילד למצוא את הפוטנציאל שלו, לתת לו להתנסות כדי שיתפתח, הילד כל הזמן פעיל. לפי לוק, מעודדים את הפוטנציאל שלפי דעתנו מתאים לילד. המשמעות היא לתת את אותה תוכנית לימודים ל- 40 תלמידים בכיתה. לפי רוסו, עלינו להתייחס לשונות ולצרכים של הילדים ולכן מבנה תוכנית הלימודים להיות מותאם לצרכיו המגוונים של היחיד ולתחומי העניין הרחבים של התלמידים.

בפוסט זה, תיארתי שתי גישות מרכזיות ללמידה. כהורים וכמורים חשוב להבין את המשמעויות וההשלכות של גישות אלו על תהליך הלמידה.

להלן ציטוט למחשבה: "לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו" – גבריאל גרסיה מארקס